"מגיע לי מזל טוב".
הקול של עידו מעביר על קו הטלפון תערובת של שמחה, עייפות,
פליאה, זיעה, ועוד מרכיב חמקמק שאני לא מצליח לאפיין.
"אחי, אני אבא", הוא מעדכן אותי מבית החולים.
עידו אבא. אני לוחש לעצמי את שתי המלים, כדי להפנים.
"מזל טוב, בן-אדם".
"אני עוד לא מאמין", הקול שלו קצת מתנשף, כאילו התינוק בוקע
מהבטן שלו, "אתה פשוט לא יכול להבין מה זה עד שאתה לא שם".
לפני שנתיים בערך עידו ואני שמענו את גורביץ' אומר את אותו
המשפט, פלוס מינוס מלה או שתיים. צחקנו אז. עכשיו עידו כבר
מבין, ואני, אני מתעניין מה שלום הילה, ואיך עברה הלידה.
"קלי-קלוטו", עידו נשמע מרוצה, "יש לי אישה אמיצה", ואני חושב
על הילה שתמיד משיגה את מה שהיא רוצה, אבל זה לא אומץ, זו
נחישות.
ואפילו הילה מוותרת לפעמים. לפחות פעם אחת היא הרימה ידיים,
ואולי בעצם אני ויתרתי? אולי היא חכמה, ואני פחדן?
"תן להילה נשיקה בשמי", אני אומר לעידו, "והמון המון מזל טוב.
אתה בטח מת לתפוס קצת שינה".
"אני אבא", הוא ממלמל, "אחי, אני אבא".
והשיחה ספק מסתיימת ספק נקטעת. הנמשים הבהירים של הילה מתפזרים
באלגנטיות של שחקנית קולנוע צרפתיה על הכפתורים של הטלפון.
סצינת פיתוי קצרה, והנה הם מזנקים בגמישות של מתעמלת סינית אל
שלט הטלוויזיה. על המסך מפציעה מהדורת החדשות של ערוץ עשר,
כתמי השמש של הילה נצמדים אליי בנחישות של גנרלים אמריקאיים.
הפרשן באולפן מותח קו ישר מהמלחמה בעיראק ועד למפת הדרכים. הוא
מדבר על אריק שרון, שדיבר עם ג'ורג' בוש, שאמר ש"הגיע הזמן
לחלק את ארץ הקודש". הפרשן מיישר את העניבה שלו, מעיף מבט
מהורהר בהילה, ואז חוזר לאריק, שמבטיח מאמץ אמיתי. בהמשך הערב
צפויה פגישה בינו לבין אבו-מאזן, והפרשן מעריך שהיא תתנהל
באווירה טובה. הילה ואני מביטים זה בזו, היא סקפטית ואני
מאמין, ואולי להיפך, והפרשן מוסיף טאץ' של דרמטיות לקולו,
ואומר: "חשוב להבין שזהו תהליך בלתי הפיך. השבוע ישראל הכירה
במגבלות הכוח שלה".
העיניים הירוקות של הילה מחייכות, ואני בעקבותיהן.
מתחיל להסתמן כאן סוף טוב.

כעבור שבוע.
"כעבור שבוע", כאילו שתי מלים יכולות לבנות גשר מעל 168 שעות
ואלפיים מחשבות. אלפיים? טוב, נו, אולי קצת פחות. מחשבות על
הילה, ועוד מחשבות על הילה, ועוד מחשבות, ועוד. גם כשניסיתי
לסכם את עונת הכדורגל יחד עם ערוץ חמש פלוס, הגיחה הילה לחדר.
בדיבור השקט שלה היא ניסתה לנחם את עידו ואותי, כמו בדרבי
הצהוב-מריר ההוא לפני חודשיים. "לא להתבאס, בנים. בפעם הבאה
אתם תנצחו".
והשבוע הצטופפו בראש שלי מחשבות ששות-אלי-קרב. כמו ויקינגים
חסונים הן הסתערו לעבר היעד, אבל נהדפו על-ידי חומת מגן של
מחשבות ותרניות. והיו גם מחשבות על כניעה, ועל כיבוש, ועל
שרון, ועל בוש.
והנה עידו, הוא אומר לי שהילה זה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים,
והנה הילה רוקדת למבדה בחתונה של הגורביצ'ים, התחת שלה שמח כמו
ריו-דה-ז'נרו בשבוע של הקרנבל, והנה שוב עידו, עכשיו הוא לא
מבין למה לעזאזל הוא תקוע עם הילה, ופתאום טיפוס הרים, ומפולות
סלעים - הו הסלע האדום, האדום! - ושוב עידו, שמזגזג חזרה
לגירסה אלף.
אולי די עם החוסר-יציבות הזה? תחליט כבר!
ואריק איינשטיין ברקע, מפזם אופטימיות פסימית, ואולי להיפך,
ואצלי מתנגנות מחשבות על אהבה, ועל תקווה, ועל חלומות, חלומות
בצרפתית. אני לא מצליח להבין אף מלה שיוצאת מהפה המשורטט של
הילה, אבל המוזיקה נשמעת כמו פסקול של סרט עם הפי-אנד.
וכל המחשבות והמלים מבעבעות בסיר קטן, שמתוכו מתאיידת דמות
גבוהה ולבושה סדין לבן - בעצם, יותר אוף-וייט מלבן - והדמות
מרחפת בחדר, ומכריזה בדרמטיות: "לוותר או לא לוותר? זאת
השאלה!"
אני בוהה בדמות, שקורצת לי, ושואלת שוב, הפעם בלי הפאתוס,
"לוותר, או לא?"
לא.
כן.
לא, לא לוותר.
אבל אין ברירה.
לא. כן. לא. לא קל, בויתור יש גם עוצמה וגם חולשה, ולא קל
להפריד בין שני המרכיבים. כמו ביצים. החלבון והחלמון גרים יחד
בתוך הקליפה, ונדרשת מיומנות על-מנת להפריד בין הלבן בעל החוסן
הפנימי לבין הצהוב הרכרוכי. ואני בכלל לא אוהב ביצים.
עוד מעט הברית מילה של עומרי, זה השם שהילה ועידו בחרו לבנם
בכורם, ובינתיים ערוץ עשר מטיס אותי דרומה, לעקבה.
אבו-מאזן, ואבו-עומרי, ובוש הבן, והבן של חוסיין עומדים על
מדשאה מצמחת תקווה, השמש האדומה שולחת אליהם קרניים אופטימיות.
גם אנחנו היינו שם, התחממנו באותה השמש. עידו, והילה, ואני,
ובחורה עם ציצים קטנים ודרישות גבוהות שלשם הסימטריה היה ראוי
שתיקרא ירדן, אבל ההורים שלה בחרו בשם "הדס", ומה זה בכלל משנה
איך קוראים לבחורה שארבע שנים, בעצם כבר חמש, לא ראיתי.
מעניין אם הפעם יהיה כאן סוף טוב.

אני יוצא מהבית.
הכבישים פנויים, הרמזורים מחייכים אליי בירוק. כל הדרכים
מובילות אל הברית.
בפתח האולם זוהרת הילה. גבעת ההריון הגדולה הפכה לתלולית קטנה
ומפתה, הציצים שלה נשארו מתוקים והחיוך התרחב כמו האימפריה
הבריטית בתחילת המאה הקודמת. ליד הילה עומדת אחותה היפה, בת
ארבעים ו"בחיי שלא הייתי נותן לך יום יותר משלושים ושלוש.
איפה, שלושים גג", ולצידה ההורים של עידו, ועומרי הקטן, וגירסת
הבהלם של עידו. "כל הכבוד, בן-אדם" וחיבוק חם לאב הגאה, חיבוק
מעורפל לאמא המדהימה, ודודה אחת שדוחפת אותי כדי להגיד להילה
שהתינוק זה קופי היא, ודודה נוספת שמרחיקה אותי עוד קצת מהילה,
לדעתה עומרי דווקא דומה לעידו, "אוי, זה לא להאמין איך יש להם
את אותו האף", והילה זוהרת, ואני צריך יין.
הרבה יין.
יותר מדי יין.
עוד קצת יין.
עידו עומד בצד, ההלם והאימה מתחילים להתפוגג, ואנחנו לוחצים
ידיים. "סחתיין, בן-אדם, שיחקת אותה", והמוהל, גבר שמנמן
ופטפטן, שולף סכין, ואני לא מבין איך עומרי הקטן שומר על שלווה
כשאיבר מרכזי בגופו עומד להיחתך.
"חרדת סירוס", הסבירה לי פעם הדס, "מקנן בך חשש עמוק מנשים
בעלות עוצמה".
אולי במקרה שלה היא טעתה, אבל גם הילה, באותו לילה קר על פיסגת
הר חריף, טענה שאני פשוט פחדן, ושעידו בכלל לא קשור, הוא רק
תירוץ.
"הוא החבר הכי טוב שלי", לחשתי, אבל הילה שמה יד רכה על הפה
שלי, ואמרה: "אתה פחדן, זה הכל. אתה מפחד ממני, בגלל שאתה מפחד
מנשים חזקות, בגלל שאתה פחדן. הגיע הזמן שתודה בזה, זה יעשה לך
טוב".
עכשיו אני מבין שהיא צדקה, הילה תמיד צודקת, ואני חושב שזה כבר
לא זמן למלחמות.
נכנס-יין-התנדף-אומץ, ואולי דווקא נכנס-יין-חדרה-הבנה, הכרה.
אני יוצא מהאולם ונשען על קיר חיצוני, שיש בגוונים שונים של
אדום מספק לי תמיכה. המבט מרחף לעבר האופק הרגוע, מרחף
ומתערפל.
על המלחמה הזו, ועכשיו זה כנראה סופי, ויתרתי.
ואני מרגיש גם את הלבן וגם את הצהוב, לאט-לאט הם מתחילים
להיפרד, והבת-דודה היפה של הילה, איזה גנים משובחים יש להן
במשפחה, עומדת ליד פתח האולם ובוהה בי, אולי מנסה להבין אם
בעיניים שלי נוצצות דמעות, והצהוב מתרחק בדילוגים קטנים, הנה
הוא מבצע פליק-פלאק עם סלטה לאחור ואז מנופף לנו לשלום, קשה
להאמין שפעם היינו מעורבבים, והבת-דודה היפה מחייכת, ואני
בעקבותיה.