ליד האנדרטה. רעש דיבורים בקול רם. מתחילה צפירה ברקע.
המנחה עושה טובה שהוא ניגש למיקרופון ואומר שהקהל מתבקש לעמוד
דום. בשניה כולם עומדים. אני גם ככה עמדתי, כי לא היו מספיק
כיסאות. אני חושב שמראש הם לא מתכוונים שיהיו, כי יותר מחצי
עמדו. ישיבה לזקנים בלבד. תינוקות בוכים איפה שהוא בקהל. בפעם
הבאה צריך לכתוב בתזכורות שיש להמנע מלהביא כלבים ותינוקות.
ואת הפלאפונים אנשים יביאו, מבטיח. בעצם, זה לא כל כך חכם לא
להביא ילדים, כי הם צריכים לזכור וכל זה. הצפירה נגמרה. המנחה
אומר את אחד המשפטים היותר מצחיקים של הערב:"להנחת זר המועצה,
אני מתכבד להזמין (הפסקה של שלוש שניות כדי להזכר) להניח את זר
המועצה." (שכח...) מזל שהילדים ידעו לעלות ולקטוע את רצף
הטמטום.
אני היחיד שצחק (בלב) מהסיטואציה. רוב הילדים צחקו בקול רם.
אחרי המניחים את כל הזרים, מתחיל להתפתח ויכוח קולני (אבל שקט
יחסית לישראלים). שתי נשים מתווכחות על הפרחים. אחת אומרת
שלשים פרחים צהובים זה לא מתאים, וצריך רק פרחים אדומים.השניה,
שעיצבה את הזרים, נעלבת ותחיל ויכוח. בהתחלה שקט. התעצבנתי שהן
לא שמות על הטקס (שהיה נורא ואיום, אבל בלי קשר) דפקתי לבן מבט
רצחני. יכול להיות שהן פירשו אותו כ"תדברו יותר חזק, כי אני לא
יכול לשמוע את השיחה-שלא-שלי". כי זה בדיוק מה שהן עשו, אולי
מעצבים, ואולי כי מאחוריהן היה טקס שהפריע להן לדבר. באמת
חוצפן הטקס. הסתכלתי לשניה אחורה, כי בטקס לא עשו כלום. מסתבר
שמאוחרי היו כתריסר שיחות בין אנשים, מבוגרים כילדים. הטקס
נזכר בקטע הבא שלו, ועדיין היו שיחות. מדד העצבים שלי התקרב
באופן מסוכן ל"בוקס לאישה מאחורה!". ילד קם מהכיסא שלו והלך
למקום אחר. פול ילדים התחרו על מי יתפוס לו את המקום. אבל ההוא
לא פראייר, בא ודרש את המקום שלו בחזרה. שיחת היום ביסודי, על
איך שהאפס הזה לא פראייר, וכל הכבוד לו. תשאלו איפה ההורים?
אתם כבר יודעים את התשובה, הם מדברים על כמה הטקס של יום השואה
היה הרבה יותר טוב. אולי שני טקסים בשבוע זה יותר מדי בשביל עם
למוד סבל כמו שלנו.
אמא שלי להגיד לי שלום ולשאול לשלומי. התאפקתי לא לצרוח עליה.
עזבו את הקטע שיש טקס, היא לא חייבת לראות אותו. אבל אני
ראיתי, אז למה להפריע?! לא יכלת לחכות חמש דקות?!
בטקס "ודואב, ודואב נורא." ואני כועס, כועס נורא.
באמא שלי, אם הטקס היה בבצפר, היינו מקבלים וואחד עונש...
אחד עולה לבמה ומתחיל להקריא, רועד כולו. אחוק, אם יש לך פחד
במה, או שתתכונן טוב יותר, או שלא תעלה, כי אתה הורס (את
החורבות, אבל בכל זאת)
שני כלבים מתחילים מריבה. מזכירים לי שביקשו לא להביא כלבים.
ההיא שמאחורה הפסיקה את הויכוח ע"י צקצוק קולני בלשון, וההיא
שלידה מסכימה איתה בהנהון ואההממממ קולני עוד יותר. לא ייאמן,
הן הפסיקו לריב. אפשר לראות טקס בשקט.
"לשירת התקוה, הקהל מתבקש לעמוד דום".
פת-אום, כל הקהל סותם ת'פה, עומד מתוח כולו לשירת ההמנון
הלאומי. הם הרי פטריוטים. מתחילים לשיר. ככל הזכור לי, השירה
בציבור מתחילה רק ב9 וחצי. הרי אי אפשר לא לשיר את ההמנון
הלאומי.
כל אלה, ששמו זין על הטקס, אני ממש מקווה שילכו באיזה פיגוע.
בני המשפחה שלהם יעשו טקס משו בנזונה!