אם נשנה את נקודת מבטנו נוכל אולי לראות את המציאות כפי שהיא
באמת.

אם נאמר שהקמת מדינת ישראל היתה בעצם לידתו של ילד;
אם נאמר שהעם היהודי הוא בעצם האם המולידה;
אם נאמר שהעם הפלשתיני הוא בעצם האב;
אם נאמר שמדינות העולם הם בעצם
הסבתא (אלה שבעד) והסב (אלה שנגד);
אז מה שיצא לנו:

מדינה שנולדה מרצון עז של האם למצות את עצמה ושבלעדי אותו
תינוק היא מרגישה שאין לה זכות קיום.
הסבתא והסבא לא ממש מרוצים, אם כי הסבתא חושבת שיש משהו בדברי
האם.
הסבא לעומת זאת, נוח לו עם המצב הקיים.
האבא מנסה להילחם בכל כוחו על הפלת התינוק ומבחינתו כל האמצעים
כשרים.
לבסוף האם יולדת באושר והתינוק נולד.
האב לא מפסיק להילחם ומקבל עידוד מהסב ואילו האם נתמכת על ידי
הסבתא.
לאט לאט התינוק גודל והופך לילד אבל אז מתבררת הצרה:
הילד סובל מבעיה כלשהי, כנראה פיגור שכלי, משהו במוח שלו
דפוק.
בכל זאת הילד מתפתח וגודל אבל מבחינת הראש - משהו בכל זאת נראה
לא טוב.
הילד פוגש באב מספר פעמים והאב די אלים כלפיו כי כאמור הוא לא
רוצה אותו לידו.
הילד יוצא מנצח בחלק גדול מהמפגשים וכמעט שמגיעים לשלום בית
אבל אז הילד עובר תאונה קשה שגודעת אונה חשובה במוח.
הילד מפתח פיגור שכלי קשה ביותר ומתחילה ההתדרדרות.
הילד מתחיל לפתח עוינות קשה כלפי אביו שממילא לא סובל אותו
ומזכיר לו כמה שהילד מאיים על קיומו.
הילד שמעודד בידי האם כל אותה העת מנהל מלחמת חורמה עם האב על
מי יישאר לגור בבית.
הסוף עוד לא ידוע אם כי צפוי כי בסופו של דבר הבית יתפרק עד
היסוד והאמא והאבא יגורו בחורבה והילד - הוא לנצח יישאר נכה.

זה היה המשל - את הנמשל תסיקו בעצמכם!