עד חצות של אתמול
היו ההתלבטויות שולטות
ועכשיו הכל כבר מאחור-
הגשמות נטלו מקום הדמיון.
"הקטע" שלנו מתחיל-
זו כבר לא פגישה אקראית,
נטרלנו את פחד הגיל
ואת מצפונך ארזנו בנפטלין,
עכשיו הוא קבור בארון
עד יומך האחרון.
ואנחנו שרועים בין הסדינים,
מתקרבים, משתלבים...
את עדיין נבוכה
אך מופשרת כל דקה ודקה
בכל נגיעה שהיא נגיעתי,
בכל אמצעי שאפשרי-
קצת לשוני בערוותך,
קצת מלקקת צווארך,
קצת אצבעותיי בכל מקום,
קצת מהפנטך בכל חור.
את לא אתי הרבה-
את כבר בעולם אחר,
את מגלה את מה שהיה ממך נסתר-
עולם התיאבון המוגבר
אשר אותך דוחף לומר
יותר מאוחר:
"הלוואי שלא ייגמר לעולם-
אני מתחילה להתמכר מעכשיו".
8/11/01 © |
