לעומק הלילה יושב היה האב, זקנו הארוך עוטף כל, ודמעה על לחיו.
ובדמעה - היה טוען כנגד עצמו - זוהר אלפי עולמות ואפלת מצולות
אינספור שכנו מקדם, ואף לאחר אובדן כל ממון, כל תקווה וחופש,
תוותר. והם בכל חוסנם ועוזם, בכל מרירותם, בכל תבונתם לא יוכלו
להכיל אף שבריר ממנה. עוד אנחה כבדה שלעין אחרת הייתה עלולה
להתפרש כויתור או כתחינה. משקיף היה ממקום מושבו ברחובות עטויי
האספלט, או בשדות המלאים ערפילים. מאזין לשקט הצורם הידוע לכל
בני ביתו שנותר בלילה, עדות חוורת כך נדמה.
לא השים האב ליבו לצעיר יושבי ביתו שהיה נכנס להתבונן בו פעמים
מספר כל לילה. נדמה היה לו לצעיר שמאז ומתמיד לא ידע האב
מנוחה. כבר לא יכול לזכור את מראה אביו ישן, שלו. לשקט לא נתן
לנגוע בו בדרך כלל, אך מראה פניו הסדוקים של אביו, הדמעה על
לחיו, עיניו האפלות שבהן ראה את עיני אחיו שנגוזו זה מכבר
הוסיפו להצית בו מחדש את אותה להבה. ואותה להבה הייתה לו למצרך
חיוני, כיוון שרק דרכה יכול היה להרגיש את החיים פועמים בתוכו
ובעולם מתחתיו בדום הליל. הייתה היא לו ככלי שימור לסערת הרוח
שהרעידה את מהות קיומו מאז הרגע הגורלי שלקח ממנו את אחיו,
ומאביו את שנתו. והייתה זו אותה סערת רוח שהביאתו לכדי מעשה.
מאז שנוצר לימד אותו אביו שנועד לאהבה, שאין ביצור שכמוהו
היכולת לשנוא, היה מכנהו ליבה טהורה. ובליבה שכזו, אם קיימת,
אין לצפות למצוא דם. בסתר ליבו ידע שאביו טעה, וימשיך לטעות.
שהחלל שהותיר העוול הנורא גדול מכל טוהר, מכל רצון טוב, מכל
ערך עליון, תמיד נפוח יותר מכל אהבה שתהיה בו לכל אדם ואדם,
שרק דם יוכל למלאו.
בסתר ליבו ידע הצעיר שאין האב יכול לחלל עוד. הנה החלל ממשיך
וגדל, ממשיך ומתעצם, ואין הדם מלא מספיק לעולם. והנה האב יושב
לו וקמל, יושב ורק דמעה אחת על לחיו, ונדמה שויתר- גם לבכות
כבר קשה לו. והנה הוא, צעיר ובעל כוחות, להבת-תמיד בוערת בו
שאין אביו יכול לראות, כך מסתבר, יושב ובוהה באב. וכל יום ויום
מתחזקת בו התחושה שלא מעז להעלות על שפתותיו, משום מה, שמגמדת
כל מה שנוגעת בו. אז הנה עליו לאטום את החלל לפני שיבלע גם
אותו, גם את אביו, גם את העולם.
יצא לשליחותו במצח נחושה וללא ספקות נוספים, צדקתו רושפת
מעיניו הבוהקות, כוחו בלהבה הדורשת בו, דרך לו במדיו ובמגפיו
הנקיים תמיד. ידע שכעת כלום לא יוכל לו, לא ישקוט עד שימלא
הבור. הסערה שבו שוצפת קדימה בכוחות שלא ידע שהיו בו, ראשו
נישא אל על מעבר למרחבי אנוש, מסתער לעבר מטרתו מבלי לסטות
ימין או שמאל. הולך ומתרחק מאביו, מתרחק מהחלל. תמיד הידיעה
היציבה כסלע, העמוקה מן הים, שהוא נלחם למען עצמו, למען אביו,
למען הצדק המוחלט, מעל לכל דבר ומעבר לכל אחד, אף מעבר לאביו.
ואם לשם כך היה עליו להתנער מחדרו של אביו, מפניו ומעיניו
העמוקות, מעולמו שבכוכבים- יהי כן. לפחות תהא עוד מעט תקווה
בעולם בני אנוש שמתחת.
ובסוף ליל אפל אחד חזר שוב וניצב על מפתן מקום מושבו הקדוש של
האב. שוב לא היה היצור התמים שנועד להשכין רוח אנוש בעולם שלא
רצה בה. ללוחם צדק גאה וחופשי היה, נוקם העוולות, שליח
הקורבנות מטיל שררה. רוחות הניצחון עלזו בו וחיים חדשים נשקפו
על פניו הלוהטות. והאב רכון היה על כיסאו הגדול, מהרהר בעולמו
כטבעו. הביט בצעיר ששב ממסעו המפרך ויכול להבחין בכל שלהבות
ליבו הרוחשות, שלהבות שלא הוא שם בו. שילח מבטו החודרני בצעיר
כתמה. הצעיר היה מכריז בעוז רוח על נצחונו הנורא, על תיקון
העוול הקדום. על דם הרוצחים, על טביעת בני פלישתים, על מות
הפושעים. על זעקות רוחם של הקורבנות שהיו לקולות ניצחון מלחמה,
על השכול שהיה לדברי שירה. והאב היה מאזין ומניד בראשו מתוך
ידיעת אין-קץ. והנה מתוך הלהט מבקש הצעיר לאחוז בידו של האב,
להציג בפניו את העולם החדש, לחגוג ולומר שירה.
או אז הזדקף האב על כס מלכותו, הישיר עיניו ודמעה יחידה נשרה
על לחיו. "מדוע תבכה, אבי?" תמה הצעיר. "לא בוכה אני על אחיך
שמתו, בני," ענה האב בקול רועם, "בוכה אני על אלו שעודם חיים."