ישבתי על הספסל החום שבפינת רחב ברודצקי. ספסל שבכל פעם שאני
רואה אותו ונוגעת בו אני מדמיינת את כל האנשים שבאו וככה בלי
לשאול התיישבו עליו. אנשים זקנים עם מכנסיים כחולים מרופטים
אוחזים בידיהם מקל הליכה או שקית ניילון מרשרשת, זוג צעיר
שחיפש מקום להתמזמז ומצא בספסל המסכן מקום שעליו הם יוכלו
לגמור יחד או כל אחד לחוד. נערה שאבא שלה הכה אותה בחגורת עור
שחורה והיא חיפשה מקום שתוכל לשבת בו, רחוק מהכל ולנסות
להירגע. בכלל, כל הפרחות האלו שמתלהבות וחורטות את השם שלהן עם
מפתח על העץ הטרי, ומתחת מוסיפות את האהוב/סלבריטי/ערס שהן
"דלוקות עליו חזק". למה הן חושבות שמעניין אותי לדעת שבלה חולה
על מוטי ?! זה לא מעניין לי את קצה השערה ברגל השמאלית!.

בעיקרון, אני לא יודעת איך אני נסחפת לכל המונולוגים האלה, הרי
זה בסך הכל ספסל, חתיכת עץ עלובה שכרתו באיזה יער מרוחק, צבעו,
שייפו ותקעו בה ברגים, והופה- יש לנו מקום לשבת.
כל המחשבות הללו מגיעות אלי רק כשאני לבד. היום החלטתי שאני
חייבת שעוד מישהו ישב לידי. אקרו שמחה על ההזמנה, לא הספקתי
להגיד לה תודה והיא כבר ניתקה את הטלפון אפילו בלי לומר שלום.
אחרי שתי דקות היא הופיעה.
מסכנה, כל כך בודד לה. החבר שלה בצבא באיזה קורס מטופש שאמור
לסווג אותו למקצוע ספציפי בשירות המדינה הדפוקה הזו. ואקרו מתה
לזיין. כבר שבוע שהיא מתה לזיין אותו. עצם המחשבה שהוא נמצא שם
רחוק עם כל כך הרבה בנות מכניסה אותה להתקפי חרדה מפני בגידות.
כל שעה היא מטלפנת אליו, לראות אולי תתפוס אותו על חם מחוסר
נשימה בזמן משגל סוער. היא לא מצליחה לסמוך עליו, יכול להיות
שזה בצדק. כששניכם מתפקדים על תקן של "בוגדים בבני זוגם" קשה
לסמוך זה על זה, וחבל, באמת שחבל.
ניסיתי להבין אותה אבל היא דיברה ממש מהר והמידע נכנס לי לתוך
הראש בצרורות של יריות כמו בסרטי המערב הפרוע כשמרססים את הגבר
השרמנטי השרוע על החול.
אני עונה, מנסה לייעץ, אבל מי אני? הרי מעולם לא הייתי
בסיטואציה כמו שלה, אצלי אלו עצות פילוסופיות. לדבר אני יודעת,
הכל השערות דפוקות שאני מנסה להאמין בהן ולהעניק להן מציאות,
אפילו אפורה. הכל כדי שאוכל לישון בלילות.

היא סיימה. שלוש שעות דיברנו, היא שופכת את הלב על החבר הרחוק
ועל החששות שהוא חוגג שם בסבבים על חברי הצוות שאיתו, ואני על
האהבה הדפוקה שיש לי, או בעצם אין לי.
בסוף היא קמה והלכה, בדיוק כמו שבאה. בלי חיבוק, כלום. סתם
הלכה. אפילו בלי להגיד תודה בשביל הנימוס, הקשבתי לה כמו
מטומטמת וזו התמורה שלה חזרה.
היא לא תטלפן אלי בזמן הקרוב, אני בטוחה. היא את שלה השיגה,
והלכה.

שוב חזרתי למונולוג הספסל שלי. הספסל החום והיפה שלי. כן, אני
אוהבת אותו. הוא גם של האיש הזקן שיבוא אליו באיטיות מחר
בבוקר, של הילדה הקטנה שנחה עליו לאחר ריצה ממושכת ושל זוג
אוהבים ששוכבים עליו מביטים בשמיים זרועי כוכבים.
ככה, סתם כולם באים מתיישבים בלי לשאול אפילו, בלי להודות אחרי
שקמים.
הולכים הלאה, משאירים את ריח הגוף שלהם על העץ החום- ישן ואת
טביעת כפות ידיהם המזיעות בזמן שנשענו עליו, מותשים.