[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיילי גלבר
/
מסיבת שידוכים

"פתוח 24 שעות"
השלט מאיר העיניים קרץ לו. הוא היה עייף, ונזקק בדחיפות לכוס
קפה שתעורר אותו מעט. הדרך אל בית הוריו עוד ארוכה.
הוא הפנה את רכבו אל חניית בית הקפה והחנה.
המקום היה כמעט נטוש בשעה זו של הלילה, והוא בחר לעצמו שולחן
הצמוד אל החלון המשקיף אל הכביש המהיר.
אם אמו לא היתה מתחננת בפניו שיגיע למסיבה שתכננה לא היה טורח
לעשות את כל הדרך הזו. הוא היה באמצעה של עסקה חשובה, וכל מרצו
היה נתון להשלמת העסקה. אך אמו היתה שדכנית מלידה, והוא עדיין
היה רווק, מצב שהיה לה קשה לשאת. לכן היא המשיכה לארגן עוד
ועוד מסיבות, מזמינה אליהן בחורות שלדעתה יהיו מתאימות לו. לא
פעם היה צריך לחלץ עצמו ממצב מביך. לא פעם ביקש מאמו להפסיק
לנסות לשדך לו בחורה. הוא ימצא לעצמו בחורה לאהוב, כך אמר לה
אין ספור פעמים. אך היא בשלה, והוא - מכיוון שאהב אותה כל כך -
לא יכל לסרב לה.
"אני יכולה להמליץ על פאי הדובדבנים" שמע לפתע קול לידו. הוא
הרים את עיניו והביט במלצרית העייפה. 'סינדי' היה כתוב על תג
השם שלה. הוא הרים את עיניו לעיניה, אך אלו היו מושפלות אל
הפנקס שבידה.
"לא תודה, סינדי. רק כוס קפה, בבקשה." אמר וחיכה שתביט בו,
אולם היא רשמה את ההזמנה ופנתה לכיוון המטבח.

כוס הקפה הרותח כבר היה בידה כשלמקום נכנסה אשה מבוגרת אשר
פנתה להתיישב בשולחן הצמוד לשולחנו של הזר.
"מיד אהיה איתך" אמרה לאשה כשעברה ליד שולחנה בדרכה להגיש את
כוס הקפה, אולם לא שמה לב לתיקה הגדול של האשה, נתקלה בו
ואיבדה את שווי משקלה, מעיפה את כוס הקפה הרותח היישר אל חיקו
של הזר.
הוא הפנה את מבטו אליה כששמע אותה מדברת והביט במתרחש כאילו
צפה בסרט. זרם הקפה הרותח הגיע אליו במהרה, מקפיץ אותו ממקומו
תוך פליטת קללה עסיסית.
"אני כל כך, כל כך מצטערת" מלמלה סינדי ושלפה מכיסה ממחטה
צחורה, מתקרבת אליו בנסיון לנקותו.
יואל זינק אחורנית, שולח יד אחת קדימה לעצור אותה.
"אני אעשה את זה, תודה" אמר, לקח את הממחטה מידה וניגב את
מכנסיו, שכתם כבר נוצר עליהן.
סינדי ניקתה בינתיים את השולחן, נבוכה. היא בדרך כלל לא היתה
מגושמת.
"אני באמת מאד מצטערת" אמרה לו כשסיימה לנקות את השולחן מכתמי
הקפה. "אני אפצה אותך" אמרה ופנתה מיד אל המטבח. כששבה החזיקה
בידיה כוס קפה חדשה וצלחת עם פרוסת פאי דובדבנים.
"על חשבון הבית" אמרה והביטה בו. זו היתה הפעם הראשונה שהישירה
אליו מבט ויואל מצא עצמו מול זוג העיניים הכחול ביותר שראה
מימיו. הוא גילה שקשה לו לנתק מבט, אולם הצטמצמות עיניה רמזה
לו שהוא נועץ בה את מבטו.
"תודה" אמר והוריד עיניו אל הצלחת, לוקח ביס מפאי הדובדבנים
המומלץ. הוא באמת היה טעים מאד. כשהרים עיניו לומר לה זאת, היא
כבר לא היתה שם.
הוא סיים את הפאי וכוס הקפה וחזר למכוניתו, ממשיך בדרך הארוכה
אל בית הוריו, אולם זוג העיניים הכחולות לא מש מזכרונו.

בית האחוזה היה חשוך כשהגיע סוף סוף. דיירי הבית ישנו, ויואל
ציפה בקוצר רוח להניח ראשו על הכרית בחדרו ולישון. הוא דילג
במדרגות שתיים שתיים ופנה אל חדרו, בקצה המסדרון.
קרוב משפחה כלשהו זכה בבית האחוזה במשחק קלפים מאות שנים קודם
לכן, והבית עבר בירושה מאב לבנו. אביו היה גאה מאד בבית
האחוזה, אולם יואל תמיד חשב שהוא מעט קודר. ובכלל, במקצועו היה
חשוב לו להיות ממוקם במרכז העניינים, בעיר התוססת. עסקי
המחשבים תפסו תאוצה רבה בשנים האחרונות, וחברתו של יואל היתה
בין אלו שהצליחו להוביל את המהלך. הוא לא היה זקוק לכספו של
אביו, או לשידוכיה של אמו. בחברה בה הסתובב נחשב רווק מבוקש
מאד, בעל חברה מצליחה והרבה קסם אישי. ובעוד חולפת לה המחשבה
בראשו, ראה לפתע יואל בדמיונו זוג עיניים כחולות עמוקות, והן
אלו שליוו אותו לתוך שינה עמוקה.

למחרת בבוקר, כשירד לארוחת הבוקר, מצא את אמו יושבת ליד
השולחן, ממתינה לו.
"הגעת מאוחר אתמול בלילה" הכריזה. "הכל בסדר?"
"כן אמא" ענה, מתכופף לנשק ללחיה. "הייתי צריך לסיים עסקה
חשובה בעיר, ועצרתי בדרך לכוס קפה. לכן התעכבתי".
"עצרת אצל סינדי?" שאלה אמו. יואל הרים שתי עיניים מופתעות.
"את מכירה אותה?"
"כמובן. כל האזור מכיר את בית הקפה של סינדי." השיבה אמו ופתחה
בהסבר נרחב.
"אביה של סינדי פתח את בית הקפה עוד כשסינדי היתה ילדה קטנה.
אמה נהרגה בתאונה והאב נשבר. הוא איבד כל ענין במקום ושכר
מישהי שתנהל את המקום - לואיז. ללואיז יש שתי בנות, בנות גילה
של סינדי, והאב חשב שזה עשוי להועיל לסינדי. לאחר זמן מה,
במחשבה שסינדי זקוקה לאם, התחתן האב עם לואיז, וזמן לא רב לאחר
מכן נפטר ממחלה. בכל האזור לא היתה רכילות עסיסית יותר מזו.
סינדי נותרה יתומה, עם אם חורגת ושתי אחיות חורגות." היא עשתה
אתנחתא קצרה, נשמה עמוקות והמשיכה.
"הסתבר שסינדי ואחיותיה למדו לחבב זו את זו והפכו לחברות, אולם
אמה החורגת לא קיבלה אותה מעולם. היא תמיד מנסה להפריד ביניהן.
ברגע שסינדי היתה בוגרת מספיק הכניסה אותה לואיז לעבודה בבית
הקפה, בעוד את בנותיה שלה שלחה לצרפת, לטיול." הבעת תיעוב חלפה
על פניה. לואיז לא היתה אשה אהודה באזור. היא הרימה את עיניה
להתבונן בבנה, ומצאה אותו, שלא כהרגלו, מאזין לכל מילה.
"אבל סינדי מעולם לא התלוננה. היא עזבה את הלימודים והחלה
לעבוד בבית הקפה במשרה מלאה. אמנם לואיז ירשה את בית הקפה, אבל
כולם קוראים לו 'בית הקפה של סינדי'." סיימה את סיפורה,
סקרנית. יואל בדרך כלל לא אהב להקשיב לסיפורי הרכיל שלה, אולם
בכל פעם שהזכירה את סינדי, עיניו ברקו. הייתכן??? לא! הרגיעה
את עצמה. היא בוודאי מדמיינת. אבל אולי כדאי להזמין את סינדי
ואחיותיה למסיבה הערב, על כל מקרה.

עוד באותו בוקר שלחה אמו של יואל הזמנה רשמית לביתה של סינדי,
המזמינה את כל בנות המשפחה להצטרף למסיבה של משפחת פרסמן.
לואיז, שקיבלה את ההזמנה מידי השליח, קרנה מאושר. כולם ידעו
שמשפחת פרסמן היא משפחה מבוססת ואמידה, והיא קיוותה שאחת
מבנותיה תכבוש את נסיך המשפחה, יואל.





סינדי ניצלה את השעה המתה בה היה בית הקפה ריק כדי למלא את
צנצנות הסוכר כשנכנסה אחותה, מורן, לבית הקפה, נרגשת ועליזה.
מורן ורוני היו אחיותיה החורגות, תאומות לא זהות. רוני היתה
הבכורה, כיוון שנולדה חמש דקות תמימות לפני מורן, אולם מורן
היתה הבוגרת משתיהן. שתיהן ראו בסינדי את אחותן הגדולה, אולם
מורן היתה קרובה יותר אל סינדי מאשר רוני, אשר בילתה את רוב
זמנה בניסיון למצוא חן בעיני בני כיתתה.
"שמעת?" שאלה מורן את סינדי.
"מה הייתי אמורה לשמוע?"
"על המסיבה הערב." המבט הריק בעיניה של סינדי גילה למורן כי
אין לה מושג על מה מדובר.
"משפחת פרסמן עורכת הערב עוד מסיבה, ואנחנו הוזמנו!!!" קראה
בהתרגשות. המסיבות בבית פרסמן היו ידועות לשמצה. כולם ידעו
שגב' פרסמן מחפשת כלה לבנה, וכי בנה תמיד סרב להיענות
לשידוכיה, אם כי תמיד הופיע למסיבות. ועדיין אף בחורה באיזור
לא הרשתה לעצמה שלא להיענות להזמנה מבית פרסמן. המסיבות עצמן
היו תמיד אירוע חברתי ממעלה ראשונה, מוקפדות ומושקעות. העילית
החברתית של האזור הוזמנה וזו היתה הזדמנות חד פעמית להתחכך
באנשים אלו, שתמיד שמרו על דיסטנס חברתי.
"ואת מתכוונת ללכת?" שאלה אותה סינדי.
"בוודאי" השיבה מורן. "את לא??"
"לא. מישהו צריך להישאר בבית הקפה, ואין לי כל ענין במסיבה של
משפחת פרסמן."
"סינדי, את יכולה לסגור את בית הקפה לערב אחד." קראה מורן.
"אני לא מוכנה לשמוע 'לא'. את באה וזהו. אני אעזור לך לסגור."
אמרה והרימה את מגש צנצנות הסוכר, נושאת אותו למטבח.
סינדי חייכה לעצמה חיוך קטן ונכנעה. באמת לא יקרה כלום אם בית
הקפה יהיה סגור ערב אחד. היא סיימה בזריזות לנקות את השולחנות
הריקים, כיבתה את האורות ודאגה לסובב את השלט המכריז על המקום
כסגור לפני שנעלה את דלתות הזכוכית.





יואל עטף את עצמו במגבת, וניגב את האדים מעל השמשה בחדר הרחצה.
מגע מהיר בלחייו הבהיר לו כי עליו להתגלח, ומבט חטוף בשעונו
רמז לו כי עליו למהר אם אינו רוצה לאחר. האמת, הוא עדיין היה
די עייף ובשמחה היה מוותר על המסיבה, אבל אם כך היה יכול להשאר
בעיר במקום לעשות את הדרך הארוכה אל אחוזת הוריו. הוא הזעיף את
פניו, ושלח את ידו לקחת את קצף הגילוח.




סינדי הניחה למורן לסרק את שערה הארוך בעודה יושבת מול המראה
בחדרה, מבטה קודר. חליפת המכנסיים שלבשה היתה המוצא האחרון.
היא ניסתה כל שמלה בארונה של מורן, ואז כל שמלה בארונה של
רוני, אולם שמלותיהן לא היו במידתה, ולא היה לה זמן להתאים אחת
מהן לגופה הרזה. ארונה הכיל מבחר רב של ג'ינסים וחולצות טריקו,
ואת חליפת המכנסיים הזו, שרכשה בפזיזות בפעם האחרונה שרכשה
לעצמה בגדים. שמלות לא היו לה, הן לא היו פרקטיות לעבודה בבית
הקפה, והיא הודתה לעצמה על שרכשה את חליפת המכנסיים הזו, אם כי
לא ידעה מדוע רכשה אותה מלכתחילה. היא מעולם לא לבשה אותה עד
הערב.
בשיער מסורק ועיניים מאופרות בעדינות יצאה סינדי מחדרה, מלווה
במורן, כדי להתלוות אל לואיז ורוני, שכבר חיכו בסלון.
לואיז, לאחר שהעיפה מבט אחד בלבד בסינדי, הרימה את סנטרה
ופסקה: "את לא הולכת למסיבה הזו לבושה בחליפת מכנסיים!" היא
תמיד ידעה שסינדי יפה יותר מבנותיה ולא היה כל סיכוי שתתן
לסינדי להתחרות על לבו של יואל פרסמן מול בנותיה. היא לא היתה
מוכנה לשמוע כל הסבר וסרבה בתוקף להרשות לסינדי להצטרף אליהן
למסיבה.
"את תביכי את כולנו" אמרה לה וראתה את עיניה של סינדי מצטעפות.
היא נגעה בנקודה רגישה, וידעה זאת. כעת היתה בטוחה. סינדי לא
תבוא איתן.
"את צודקת" השיבה לה סינדי. חליפת המכנסיים שלה נראתה עלובה
מול השמלות המפוארות שלבשו לואיז ובנותיה, והיא הרגישה שלא
בנוח. עדיף היה שתוותר על המסיבה, הרי מלכתחילה לא ממש רצתה
ללכת, נכון? היא ליוותה במבטה את השלוש כשיצאו לדרכן, ואז פנתה
אל חדרה, ופשטה מעליה את חליפת המכנסיים. בעודה שולחת ידה אל
מכנס הג'ינס שהיה שעון על הכסא, נזכרה. היא פתחה את מגירת
השולחן ושלפה מתוכה מפתח קטן, ואז התכופפה מול מיטתה ושלפה
מתחתיה תיבת עץ. תיבה שהכילה חפצים של אמה. תיבה שהחביאה
מלואיז, בידיעה שלואיז לא תכבד את פרטיותה ותפתח את התיבה. היא
פתחה את התיבה והוציאה מתוכה קופסת קרטון מרובעת, זו שהכילה את
שמלת החתונה של אמה.





לבוש בחליפת הטוקסידו, מגולח ומצוחצח, ירד יואל אל חדר ההארחה
המרווח באחוזת הוריו, שם התקיימה המסיבה. עשרות אורחים כבר היו
שם, ואמו העיפה לעברו נבט נוזף. הוא חייך אליה חיוך קטן והתקדם
לעברה, נושק על לחיה. היא קיבלה את נשיקתו כהתנצלות ונדה
בראשה. לעיתים תמה יואל מהיכן אימצה את המחוות האציליות בהן
השתמשה. הן התאימו למאה הקודמת יותר מאשר לזמנים אלו.
היא הסתובבה עימו בחדר, מציגה אותו בפני קבוצות שונות של
אנשים, מציגה בפניו כל בחורה שהגיעה למסיבה. יואל עקב אחריה
בשתיקה, משיב בנימוס לכל פניה, סובל בשקט. כשסיימה את סבב
ההיכרויות עזבה אותו והצטרפה אל חברותיה לשיחה שקטה, מותירה את
יואל להסתובב לבדו. הוא מיד ניצל את ההזדמנות לברוח אל הגן, אל
השקט.
טיול בגן הגדול היה בדיוק מה שהיה צריך כדי להרגיע את עצביו.
הוא שנא להיות מוצג כך. הוא הרגיש כחיה בכלוב, ואמו, משום מה,
לא הצליחה להבין מדוע. הוא החל לחשוב שאולי כדאי שיפסיק
להיענות לגחמותיה של אמו היקרה ויעלם לחדרו, כשראה בזוית עינו
נפנוף בד כסוף. הוא הפנה את מבטו ולכד דמות שברירית למראה,
לבושה בשמלה כסופה להפליא, פוסעת בשביל המוביל את המדרגות
הקדמיות של בית האחוזה. מבלי לחשוב פעמיים פנה על עקביו וחזר
דרך הגן אל חדר ההארחה הגדול.
סינדי עצרה בכניסה אל החדר. היא לא היתה רגילה למסיבות. מדי
פעם יצאה עם ידידיה לדיסקוטק בעיר השכנה, או למסיבה בביתו של
אחד מהם, אולם כל השוואה למסיבה זו היתה מגוחכת לחלוטין. היא
העיפה מבט מסביב, קלטה את אמה החורגת ואחיותיה מעברו השני של
החדר, ופסעה שתי פסיעות אחורנית. היא לא רצתה שלואיז תראה
אותה. זו היתה שטות לבוא, חשבה. זה רק יגרום צרות. בהחלטה
רגעית הסתובבה כדי לצאת, אולם דמות גברית חסמה את דרכה.
יואל היה מוקסם ממנה. בהתבוננו בה עומדת בכניסה לחדר קלט את
העיניים הכחולות הגדולות והבין מי היא. הבעות פניה המתחלפות
נגעו בו והוא ידע שהיא מעניינת אותו. הוא רצה לאחוז בה, לרקוד
איתה, להרגיש אותה. הוא נע בשקט ונעמד לצידה מבלי שתרגיש.
כשהסתובבה לצאת, שמח שעזה זאת, שמח שחסם את דרכה.
"סינדי" אמר בשקט את שמה. היא הרימה את עיניה לפגוש במבטו
ועיניה התרחבו בתדהמה כשזיהתה את הזר עליו שפכה כוס קפה רותח
בלילה הקודם.
"אתה!" קראה.
"אני" השיב. הוא לא חיכה לתגובתה, אלא אחז בידה ומשך אותה
אליו. "רקדי איתי". ביקש.
"לא" השיבה. "אני צריכה ללכת, אסור שיראו אותי כאן, זו היתה
טעות לבוא" לחשה.
"בואי אל הגן. שם לא יוכלו לראות אותנו" אמה ומשך אותה אחריו,
מסרב לקבל את סירובה.
סינדי מצאה עצמה מובלת אל הגן, נאחזת בידיים חזקות ומוצמדת אל
גוף גברי מרשים.
"אני לא מכירה אותך" מלמלה, בעודה נענית לאחיזתו. התחושות
שעברו בגופה היו חדשות לה, והיא מצאה עצמה נכנעת להן לחלוטין.

"אני יואל פרסמן" ענה לה, והחל להרקיד אותה בהתאם למוזיקה
שהתנגנה. הם רקדו מבלי לדבר, וסינדי גילתה שאם היא עוצמת את
עיניה ומרשה ליואל להוביל אותה, היא מרגישה כאילו היא מרחפת
באויר. הם רקדו ריקוד, ועוד ריקוד, ועוד ריקוד, וכאילו שכחו
מהעולם הסובב אותם, מרוצים לחלוטין זה במחיצתה של זו. רק קולות
דיבור קרבים הצליחו לנער את סינדי מחלומה הקסום, והיא הרימה
מבטה לראות את אמה החורגת מתקרבת לכוונם תוך שיחה. היא התנתקה
מיואל במהירות, ממלמלת את התנצלותה, וברחה דרך הגן, מותירה
מאחריה את יואל התוהה מה עשה כדי לגרום לה לברוח כך. עודו תוהה
מה קרה הרגיש יד על כתפו.
"אז לכאן נעלמת, יואל" נזפה בו אמו. "כולם בחדר תוהים היכן
אתה". הוא פנה אליה וגילה כי היא אינה לבדה. לידה עמדה אמה
החורגת של סינדי, לואיז.
ההקלה שחש כשהבין כי סינדי לא ברחה ממנו אלא מאמה החורגת היתה
עצומה ומפחידה. הוא מעולם לא הגיב לבחורה במהירות בה הגיב אל
סינדי. מעולם לא הגיב אל בחורה בעוצמת הרגשות בה הגיב לסינדי.
היא עוררה בו משהו ראשוני. בריחתה סימנה את סוף המסיבה עבורו.
שאר האורחים לא עניינו אותו, וגם לא כללי הנימוס. הוא היה עייף
ומבולבל, ורצה להיות לבד.
"בסך הכל הייתי בגן, אמא" השיב לה בעייפות "אבל עכשיו אני עייף
וחושב שאפרד ממך" אמר, והניד בראשו בפרידה לעבר לואיז. "לילה
טוב". אמר ופנה אל תוך הבית, מטפס במדרגות במהירות, פונה אל
הבטחון שבחדרו, מותיר את הוריו להתנצל בשמו בפני האורחים, יודע
שישמע על כך למחרת היום.
הוא לא שיקר באמרו לאמו שהיה עייף. הוא התקלח במהירות, חוסם את
מלמולי הפרידה מהקומה התחתונה של הבית, כשהוריו נפרדו
מאורחיהם, ונכנס למיטה, מלווה בדמותה של סינדי.
הוא התעורר בבוקר כשדמותה של סינדי עדיין מלווה אותו, והחליט
שהוא לא מוותר עליה בקלות כזו. הוא רצה אותה. הוא רצה להכריז
בפני כולם שהיא שלו, וידע בדיוק כיצד לעשות זאת.
כשירד למטה לפגוש את אמו לארוחת הבוקר כבר התגבש במוחו רעיון.

"היית מאד לא מנומס אתמול" אמרה לו אמו ברגע שראתה אותו.
"בוקר טוב גם לך, אמא" השיב ברוגע. אמו סרבה להניח לו להסיט את
מחשבתה.
"המסיבה אתמול נועדה עבורך, ואתה פשוט נעלמת לגן לשעתיים ואז
הלכת לישון!" קראה. "זה היה מאד לא מנומס".
"את צודקת, אמא" השיב לה בנועם, מוזג לעצמו כוס קפה. "אולי
נוכל לערוך מסיבה נוספת הערב?" הציע בתמימות מעושה. אמו הביטה
בו בתדהמה בעודו עושה דרכו אל השולחן ומתיישב לצידה. הוא תמיד
ניסה להתחמק מהמסיבות שערכה למענו. מה פתאום הוא מציע לערוך
אחת?
הוא לגם לגימה ארוכה והניח את הכוס על השולחן, פונה להביט בה
בעיניים רציניות.
"פגשתי אותה, אמא" אמר.
"האאאא?"
"פגשתי אותה. את האחת המיוחדת שלי." הוא שמע את עצמו אומר.
מבטה של אמו התרכך. לזה חיכתה כל השנים.
"מיהי?"
"סינדי."
"הזמנתי אותה למסיבה אתמול והיא אפילו לא הופיעה" אמרה אמו
בתדהמה. אמנם לואיז ובנותיה הגיעו למסיבה, אך את סינדי לא
ראתה.
"אבל היא כן הגיעה" השיב יואל. "איתה הייתי בגן. רקדנו." מוחו
שחזר את תחושתה בידיו כשנזכר בריקודם. היא התאימה לו כל כך.
"הזמיני אותה גם הערב, טוב?" ביקש, מסיים את כוס הקפה שלו.





סינדי שמעה ממורן על היעלמותו המסתורית של יואל מהמסיבה בערב
הקודם, ועל מסכת הרכילות שעוררה היעלמות זו. ההזמנות המחודשות
למסיבה השניה רק ליבו את הרכילות. כולם ניסו לנחש מדוע מתקיימת
מסיבה נוספת. היו כאלו שסיפרו שיואל הרגיש שלא בטוב בערב הקודם
וכדי לפייס את אמו הם עורכים מסיבה שניה. היו כאלו שליחשו
שיואל יצא כדי לדון בטלפון בעסקה חשובה עם חבריו מהעיר. אולם
הסיפורים שהטרידו את סינדי ביותר היו אלו שסיפרו שיואל פגש
בחורה ובילה עימה את זמנו בגן. סיפורים אלו גרמו לה לחשוש
שאולי בכל זאת מישהו ראה אותה אתמול, כשרקדה עם יואל עד אובדן
חושים.
היא ידעה שלמסיבה הזו אין סיכוי שתוכל להגיע, וניסתה להדחיק את
עצם קיומה ממחשבותיה, אולם מצאה כי מחשבותיה נסובו אל המסיבה
ואל יואל בכל רגע פנוי. היא חשבה על יואל רוקד עם בחורה אחרת,
מחבק אותה חזק אליו וגילתה כי היא מקנאה בכל בחורה שנכנסה לבית
הקפה, שסיפרה בהתרגשות כי היא מוזמנת למסיבה הערב. היא לא רצתה
שיחבק אף אחת אחרת מלבדה.
היא העסיקה את עצמה באלף מטלות טריוויאליות במהלך היום והתפללה
לזמן שיחלוף מהר יותר. כשהגיע משלוח הפרחים אל בית הקפה בשעות
אחר הצהריים, עם פתק בנוסח "מצפה בקוצר רוח לראותך הערב, אבוא
לאסוף אותך בשבע. יואל", הבינה סינדי שאינה לבדה ברגשותיה.
הכרה זו, שגם ליואל יש רגשות כלפיה, הזניקה אותה ממקומה. היא
פינתה את בית הקפה במהירות, סגרה אותו ופנתה הביתה, להתכונן
להגעתו של יואל.
היא מיהרה אל חדרה, מתחמקת מאמה החורגת, וסגרה את הדלת מאחריה,
מנסה שלא להסגיר את התרגשותה הרבה. היא לבשה שוב את שמלת
החתונה של אמה, סרקה את שערה עד שהבריק ומשחה שפתון עדין ששאלה
ממורן. היא המתינה בחדרה עד ששמעה את פעמון הדלת מצלצל ורק אז
העזה לצאת, פונה אל הכניסה, רואה את אמה החורגת פותחת את הדלת
ואת יואל מעברה השני של הדלת.
"באתי ללוות את סינדי למסיבה של אמי" הכריז יואל בפני לואיז,
ועיניו אורו כשראה מאחריה את סינדי. לואיז הסתובבה במהירות
לאחור, רואה את סינדי בשמלת הכסף, ועיניה הצטמצמו בזעם. סינדי
חלפה על פניה באצילות והושיטה את ידה לידו המושטת של יואל,
אוחזת בה ומרשה לו להובילה אל המכונית בה הגיע. לואיז, מורן
ורוני עקבו במהירות אל מכוניתן, הבעות תמהות על פניהן של מורן
ורוני, הבעת זעם על פניה של לואיז.
יואל תמיד אהב לנהוג, ולכן סרב להצעתה של אמו שייעזר בהנרי,
הנהג, אולם עכשיו הצטער על ההחלטה הזו, שכן עצם הנהיגה במכונית
לא אפשרה לו להמשיך לאחוז בידה של סינדי, כפי שרצה. הוא נהג
במהירות לביתו, מעיף את סינדי מדי פעם מבט מחוייך, וכאשר הגיעו
החנה את הרכב בחניה, ופנה אל צד הרכב לעזור לסינדי לצאת
מהמכונית. מרגע זה לא ישחרר יותר את ידה, חשב. הוא אהב את
תחושת אצבעותיה המשולבות באצבעותיו, את תחושת הליטוף הקלה של
אגודלה על כף ידו.
הם נכנסו לביתו כשלואיז ובנותיה עוקבות אחריהם ויואל הוביל את
סינדי אל מרכז החדר, יודע שעיני כולם נעוצות רק בהם. זה היה
הזמן המושלם להכרזתו. הוא פנה אל סינדי, אחז את סנטרה באגודלו,
ונשק לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בואנה, כמה
סלוגנים יש פה
בפנים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/03 9:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיילי גלבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה