New Stage - Go To Main Page

גיל רוזנטל
/
רק לישון

במשפחה שלי יש מחלה גנטית. למען האמת במשפחה שלי יש כמה מחלות
גנטיות, אבל אחת, אחת היא עד כמה שאני יודע ייחודית למשפחה
שלי. עד כמה שאני מבין, ובאמת שזה לא הרבה, המחלה הזו היא יותר
מנגנון הגנה מאשר מחלה פרופר, חלק מהרופאים אפילו טוענים שזה
יותר בעיה פסיכולוגית סביבתית מאשר מחלה. מה שזה אומר זה
שכולנו גדלנו תחת תנאים בעייתיים שגרמו לנו להגיע למצב בו
לכולנו יש צורת התמודדות דומה.
אבל מספיק עם תיאוריות והשערות, בואו ואני אספר לכם על ההשלכות
של מה-שזה-לא-יהיה. המנגנון הזה שמיוחד כל כך למשפחה שלי הוא,
ותהיו מוכנים להפתעה: שינה! כן, כן שינה.
במשפחה שלי כשלחוץ, כשקשה, כשיש איזושהי בעיה הפתרון הראשון
הוא תמיד: בואו נלך לישון!
לא מאמינים לי? טוב אני אתן לכם דוגמא.
1990 - התחלת מלחמת המפרץ (הראשונה) , סאדאם זורק טילים, כל
המדינה בכוננות יתר, אספקת הניילונים אוזלת, כולם רצים מהמקלט
לחדר האטום ובזרה, "נחש צפע! נחש צפע!" ורק אצלי בבית, כלום.
הפתרון שלנו למלחמת המפרץ היה פשוט יותר מכל דבר אחר. בכל פעם
שנחמן שי היה עולה לשידור ומכריז "נחש צפע" והייתה את הסירנה
של הכוננות, אנחנו היינו נכנסים למיטות והולכים לישון. פשוט
לא? עד היום אימא שלי נעשית רדומה בכל פעם שהיא שומעת את הקול
של נחמן שי.

אבל זה לא התחיל שם. יש תיעודים וסיפורים על אנשים מהמשפחה שלי
שישנו לאורך כל מלחמות ישראל ואפילו בכמה אירועים הסטורים
אחרים. במלחמת ששת הימים, הצנחנים פורצים לירושלים המזרחית,
"הכותל בידינו, הכותל בידינו!", מה שלא מספרים לכם זה שדקות
אחדות לפני הפריצה נעלם אחד הרס"רים (דוד שלי) והיה חשש שהוא
נחטף ויש בידי הירדנים מידע מודיעיני מוקדם על הפריצה. אח"כ
הסתבר שהוא פשוט נרדם באחת התעלות.
בהפלגה של הטיטאניק היה כינוס משפחתי של המשפחה המורחבת שלי.
חמישים איש (לא כולל סבא שלי ומשפחתו הקרובה שלא יכלו להגיע),
אף אחד לא ניצל. לפני כעשר שנים כאשר גילו את הטיטאניק מצאו את
כל החמישים ישנים במיטות, עובדה לא מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך
שכמעט בכל  מפגש משפחתי ישנים יותר מאשר ערים. כשג'יימס קמרון
בא לעשות את הסרט טיטאניק הוא ביקש מסבא שלי רשות לעשות קטע על
המפגש המשפחתי ההוא ועל חמישים הטובעים. סבא שלי ביקש ממנו,
בצורה אופיינית, שייתן לו יומיים לישון על זה. כשהוא התעורר,
אחרי חודשיים, קמרון אמר לו שהתסריט כבר סגור והסרט גם ככה
יהיה ארוך מידי באיזה חצי שעה.

עוד סיפור משפחתי מספר על הקשרים שלנו עם המאפיה האיטלקית
בארה"ב. דוד של סבא שלי היה אחד מארבעת רואי החשבון של אל
קאפונה בשיקגו של שנות ה-30. כשהתברר שהאנשים מהאף. בי. איי.
מחפשים את רואי החשבון של קאפונה הוא הוחבא במחסן דגים, ואם לא
הבנתם את זה כבר, אז משם בא הביטוי "לישון עם הדגים".

אז זהו. אולי עכשיו אתם מאמינים לי. ושלא תחשבו שזה קל עם
המחלה הזאתי. אתם לא מתארים לעצמכם כמה חתונות נידחות, מתבטלות
או נהרסות בגלל המחלה הזאת, ובואו לא נדבר על המבוכה הגדולה
בליל הסדר כשמסתבר שדודה שלי נרדמה ושכחה לפתוח לנו את הדלת.
אני אישית איבדתי כבר שלוש חברות וארבע מקומות עבודה בגלל
המחלה הזאת, ובצבא יש סיכוי סביר מאוד שאני אשרת בכלא שש בגלל
שעד עכשיו קיבלתי כבר חמישה צווי אזהרה והזדמנות אחרונה, אבל
אני פשוט לא מצליח להתעורר בזמן כדי להגיע לשם. עכשיו כשאני
מזכיר את זה באמת הצו הבא הוא למחר. כדאי שאני אלך לישון
עכשיו...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/5/03 9:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל רוזנטל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה