זה היה כמו ביום הזכרון שלפני שנה,ישבנו בשורה הראשונה בטקס.
לחצו לנו ידים המון אנשים מכובדים כאלה, עם עניבה.
אמא שוב בכתה ואני השתעממתי. לא אהבתי שמרחמים עלי. שנאתי
שמלטפים לי את הראש ואומרים לי שאח שלי היה גיבור. ואני חייב
לעשות פרצוף רציני כזה ועצוב.

אח שלי בכלל לא היה גיבור, הוא מת בטעות,'רשלנות של הצבא' כמו
שאמא אמרה לי כשישבנו שבעה לפני שנתיים. אז אמרתי לה שאני לא
רוצה ללכת לצבא אם הם עושים טעויות כאלה, היא חייכה אלי חיוך
עצוב וחבקה אותי. הפעם דווקא אהבתי את החיבוק שלה.

הטקס התחיל. עלו כמה אנשים לבמה, ודברו אחד אחרי השני. זיהיתי
כמה מאלה שלחצו לנו ידים קודם. הם הדליקו נרות גדולים, משואות
לזכר הנופלים, גם לזכר אסף.

אסף היה אח גדול רגיל, לא מאלה שאתה חושב שימותו בצבא. הוא אהב
כדורגל, ראה טלויזיה, היו לו הרבה חברים, וגם חברה- רונית.
אני זוכר איך רונית הייתה בלוויה. היא הלכה עם משקפי שמש כדי
שלא יראו שהעייניים שלה נפוחות ואדומות. היו בלוויה הרבה אנשים
שלא הכרתי, והם גם לא באו אחרי זה לשבעה או לאזכרה. שכחו.
אבל רונית עדין באה לאזכרות, אפילו שיש לה חבר חדש.

עלתה לבמה זמרת אחת. היא עמדה שם על הבמה, לבד, עם שמלה שחורה
ופרח ביד. היא שרה 'הנסיך הקטן מפלוגה ב' ' . לא היכרתי את
השיר הזה, אבל הוא היה יפה. מרגש.
הרגשתי מחנק בגרון, דמעות זלגו לי מהעייניים.
בכיתי מאוד.

לא נורא, מחר בערב בכל מקרה אני אשכח הכל עם הספריי והפטישים
בקניון.

"ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה מעולם לא נשמע
בגלל החול הרך..."