"באמת רעיון נהדר היה לך, להציע לעינבר להביא את החבר שלה
לפגישה" לחש דין לנוגה באוזן.
נוגה משכה בכתפיה.
דין הביט בעינבר. למרות שנראתה עליזה למדי, היה משהו עצוב
במבטה.
נוגה ראתה את מבטו וחייכה.
דין הפנה אליה שוב את פניו. "זו הייתה טעות".
נוגה נחרה בבוז "זו הייתה רק הצעה, זו לא אשמתי שהוא כזה
פחדן..."
"כל אדם היה פוחד אם הוא היה רואה את מה שאנחנו עושים בפגישות
האלה בלי הכנה מוקדמת" הפעם המבט שלו היה כועס.
נוגה החליטה לא להתגרות בו.
לא שפחדה ממנו, אבל רק כרגע הם הפסיקו מריבה שנמשכה שנים
והחליטו על פסק זמן, והיא לא רצתה להרוס את הכל בגלל נושא כל
כך טיפשי.
היא פנתה לעינבר שנראתה שקועה בדברים אחרים ולא הקשיבה להם.
"מה קרה עם החבר שלך?" שאלה.
עינבר חייכה חיוך קלוש. "נפרדנו. הוא לא ממש התלהב מכל זה."
"רואה" לחשה נוגה לדין "זו בעיה שלו. הוא פחדן מדי בשביל
עינבר. היית חושב שהיא תמצא מישהו ראוי, יחסית לבן אדם, אבל
כנראה שהיא באמת השתנתה יותר ממה שהיה נדמה לי".
"פחד," ענה לה דין "הוא הרגש החזק מכל. כשאדם מפחד זה ממלא את
כל ישותו, מסלק את כל המחשבות והרגשות האחרים. כשאדם מתמלא
בפחד קשה לו לחשוב בצורה הגיונית, לנסות להבין, לכעוס, לשמוח,
לאהוב. אל תאשימי אותו."
"לאהוב" גיחכה נוגה "מה זו בכלל האהבה שבני האדם כל כך סוגדים
לה. אהבה זה ביטוי של חולשה, אדם שאוהב תלוי באדם אחר, זה סוג
של התמכרות. זה מסוכן. לדעתי זה טוב שהוא עזב אותה. ככה היא
תחזור להיות מי שהיא הייתה"
"את יודעת שאני מסכים אתך בעניין של האהבה" אמר דין בכובד ראש
"אבל אני לא כל כך בטוח שזה רע מה שקורה לעינבר. יש שני היבטים
לאהבה, ומצד שני היא דווקא מאוד נחמדה. אנחנו לא מבינים
ברגשות. שאלי בני אדם בעניין הזה. אם זה עושה לה טוב..."
נוגה שוב נחרה, אבל לא ענתה לו.
היא הרהרה בזה עוד כמה דקות עד שהם הגיעו לעץ גדול, שם התיישבו
בשביל לערוך את השיחה.