אני לא מחבבת את הקיבוץ הזה.
סתם חוסר כבוד לאנשים, במיוחד כאלו שמכבדים.
אני בווסט השחור, עם המדבקה בצד ימין, בעצם, בצד שמאל.
מנסה לא לנעוץ מבטים באנשים, ולא להסתכל לצד, כי אני אסתנוור.
אף פעם לא הכרתי מישהו שחסר עכשיו, או שלא איתנו,
לא היה לי אף פעם בשביל מי לעמוד בצפירה, על מי לחשוב במשך כל
יום, על מי להיזכר מהדברים הקטנים, על מי להתאבל, ועל מי לחשוב
על "מה קורה,אם הוא היה פה".
ובכל זאת, ברגע שאני רואה אותך, אני יודעת שאם לא הייתי צריכה
לפתוח את הפה ולשיר, הייתי יושבת לידך, ומחבקת אותך.
אני לא אגיד שזה יעבור, ואני לא אגיד שזה בסדר.
אני אחבק אותך, ואתה לא תבין למה, כי אתה בטוח חושב שאני לא
סובלת אותך.
אבל אני אחבק אותך, אני מבטיחה, ותראה את התמונה שלו על המסך,
ומישהו יקריא ברקע איך הכול קרה.
ובכלל לא הכרתי אותו, וגם אותך, ואת אף אחד מכל אלה.
ואני בכל זאת מחכה לאיזה משהו, ולא יודעת למה לצפות.

חיפשתי אותך אח"כ, ידעתי שלא ייצא לי לחבק אותך, או לפחות
להסתכל בעיינים.
כל הקיבוץ התרומם, וכולם כבר התחילו ללכת, לא היה אכפת לי
שכולם מחכים שאני אמצא אותם, ונחזור סוף סוף הביתה.
חיפשתי אותך.
הלכת כבר, הכול כאילו חזר להרגלו.
הכול כבר שיגרה.

אין לי בשביל מי לעמוד בצפירה,

אלון, אני עומדת בשבילך.