כן אני אחרונת הדינוזאורים אשר נכנעו תחת "נטל" השעמום
האקסבציוניסטי והדיכאון הקליני של הדור הזה,
כן אני חסרת עכבות ואין בי שום רתיעה להיות לא תקינה פוליטית,
לא תמצאו אותי מנפנפת בדגל הזה לעיתים קרובות אז קחו זאת
לתשומת לבכם, כן אני חסרת טקט, לועסת ויורקת, מחפשת מוצאת
ואח"כ משתעממת, כן אני יושבת על התחת ובוררת באפשרויות, כן גם
אני ניסיתי למלא חורים נפשיים באלכוהול ובסמים , בחירורים
ובחתכים עצמיים, כן... אני חושבת שזה נחמד להקיז דם לפעמים, כי
החיים גם ככה מכאיבים. זה לא קל להיות הדינוזאור האחרון בעולם
הזה לאחר שפגע בו המטאור של שנות האלפיים, כשאני מוצאת בני
נוער מעבירים את הזמן עם טלפונים סלולארים במקום ווקמנים או
ספרים, ודווקא אהבתי שחסכו מאתנו תיאורים גסים של יחסי מין  זה
כל הכיף בהתבגרות, לגלות לבד ולטעות, ולטעות ולטעות...
אבל היום תמצאו את כל הקאמה סוטרה שזורה בפיהם של ילדים בני
שמונה, ומה הטעם בהרס עצמי אם הכל הרוס מההתחלה... אני שואלת
אתכם, לא בזבוז של זמן? ומה הטעם לחיים? אפילו הכאב הפך להיות
מלאכותי, מין הצהרת אופנה, מחר גם תחליפו מצבי רוח כמו חולצה
עם שובר החלפה... אתם יודעים מה כבר אמיתי?
לפעמים אני פשוט מחכה שמישהו יוציא אותי מהמטריקס הזה, אבל
אותי אף אחד לא שאל איזה גלולה אני רוצה לבלוע, במקום זה
הבחילו אותי בכל המרשמים האנטי דיכאוניים האפשריים ולא לקחתי
אף אחד מהם אז כן אני אחרונת הדינוזאורים, בחרתי לחיות בשקט עם
הכאב הזה בכלוב היפה שלי, הרחק מהעידן הוירטואלי, בלי משחקי
סימולציה וטעמים מתחלפים בפה, רק אני והכאב שלי, פה לפחות אני
יודעת מה אמיתי....