בפאתי לובלין ישנו כביש שבו כל נוסע אינו יכול להתעלם ממה
שעיניו רואות בצד הדרך, האנדרטה הענקית אשר ניצבת לפני מחנה
ההשמדה מיידאנק- מצבה לזכר שלוש מאות אלף יהודים שהושמדו
במקום.

הכל מוחשי מאד במיידאנק, האנדרטה, שביל הכניסה העשוי משברי
מצבות, המגדלים, הגדרות, תאי המקלחת והגאזים, המשרפות והר האפר
הנורא שמכיל שבעה טון אפר אדם.

בצעדה איטית לעבר הר האפר והקרמטוריום חשבתי על הדברים שעושים
כל אחד ואחת מאיתנו לאנושיים, על כך שלכל אחד מאיתנו יש
מחשבות, סודות, אהבות, זכרונות, אמונות, רצונות, שאיפות
ותקוות.

נורא רציתי להאשים מישהו בכל המוות הזה, אבל לא היה שם את מי
להאשים.

אז האשמתי את הקירות על כך שהיו עבים וחזקים וסגרו וכלאו אנשים
בדקות האחרונות של חייהם.
האשמתי את התקרה אשר חסמה את קריאת שמע ישראל מלהגיע לשמים.
האשמתי את אתי החפירה שחפרו בורות וכיסו קברי אחים.
האשמתי את הריצפה שכלל לא ריככה את נפילתם של המשוועים
לנשימה.
האשמתי את הכדורים והרובים שרצחו כל כך הרבה נשים, גברים,
זקנים, ילדים ותינוקות.
האשמתי את מסילות הרכבת והקרונות שהסיעו אנשים כבהמות אל מחנות
העבודה, מחנות הריכוז, ומחנות ההשמדה הנוראים.
האשמתי את המשרפות והארובה שהפכו אדם לאפר ואת נשמתו לעשן שחור
משחור.

כאשר כבר לא נותר את מה להאשים האשמתי את אלוהים ואת האנושות,
את אלוהים על כך שלא מנע, ולא שמע ולא עזר ולא ריחם על
6,000,000 מאמיניו שהיו ואינם עוד, ואת האנושות על כך
שבטיפשותה הקטלנית הייתה צריכה לעבור את השואה, רק על מנת
להבין שאסור לתת לה לקרות שנית, אסור.

                                      כתבתי בעקבות המסע
לפולין