עכשיו, עשרות שנים אחרי, הכינה נחמה, לבנה משיבה יושבת ביער
לבן משיבה ושרה קינה חרישית, שיר עם כינים ישן מיימי השואה
תוהה על גורלה ואיך ניצלה, תוהה על גורל אחיותיה, חברותיה
בגלגל החיים. נזכרת בעירפול בימים יפים ורחוקים שהיתה צעירה
ויפה וקיפצה בחופשיות עם חברותיה בין כל הילדים בגן, זה היה
לפני שגילו. לפני השואה.
ניסתה להיזכר ביום המדויק שבו נודע לה על מה שאנשים עושים, בני
האדם, שהיו פעם בית ומחסה ופתאום הפכו לאויב, למפלצות. חושבת
על הנפט והכימיקלים והשיניים הגדולות והמאיימות של המסרק,
נזכרת בשמועות הנוראיות על הגזים שעד היום לא יודעת אם להאמין
או לא. ואיך ברחה ונסה כל ימיה וניצלה ממש על חוט השערה...
יושבת כינה די זקנה ושרה קינה על עם שניספה בשואה, על מפלצות
אנשים שלהכל מסוגלים. ולא מבינים למה הם גורמים.
גמרה כינתינו לשיר קינתה, הסתכלה על הזקנה שעלה ישבה, חייכה,
והלכה למצוץ את דמה. |