יש אצלי מין חוק מעצבן כזה, חוק לא כתוב.
כשהכל מתחיל ללכת בסדר משהו מתפקשש והורס.
כל מה שנבנה נופל לערמה אחת גדולה.
כל מה שעמלו עבורו קשות נהרס במהירות.
למה שהכל מתחיל ללכת בסדר משהו מתפקשש,
וכשסוף סוף חשבתי  שמצאתי את מקומי, חוקי החיים
לא מאכזבים... ומראים שהם קיימים, נושמים מה שלא תרצו.
אני מנסה לשכוח מהם ולהמשיך כרגיל  ואז נורה הפגז הראשון
שמדליק את הכל.
יש מן שיר כזה שלימדו אותנו מזמן בצופים והוא הולך ככה:
"סתיו את בסדר, וזה כל העולם דפוק..."
אבל עכשיו כמו שיש טורפים ונטרפים אז אני הנטרפת והשיר נהפך על
יוצרו ותואם למציאות בכך שכל העולם בסדר אבל זו רק אני
שדפוקה...