אתם, אתם לא יודעים, אתם לא תדעו.
העייפות הזו מצטברת והופכת- במרוצת הלילות- להיות כדור עשן
ועופרת שמפמפם ומבעבע בתוך הבטן, הולך ומטייל בגוף, לא מפסיק.
הוא לא נותן הזדמנות לנשום, בלי הפסקות, 24 שעות,
רצוף,זוועתי.
הצביעות הזאת הורגת מבפנים. קשה להישאר שפוי לאור ההוכחות.
זה לא עוזב, לא מרפה (ואני לא מדברת על צביעות כרגע), אבל עולה
ברמת הקושי שלו עם כל דקה בחילופי השעון.
06:30...04:57...03:46...03:45...03:44... לקום. בוקר.

נדודים.
לא עוצר, לא מרפה, לא משתחרר.
רק תמונה אחת תקועה לי מול העיניים, לבושה בסגול ומחייכת.
צוחקת, אפילו. מרוצה. ריקה. טיפשה.
שנאה.
לא, לא שנאה. בדידות. עצבות. געגוע. תהייה.
אי אפשר לחיות טוב כשחיים עם זה. זה מלווה ומתיש, זה עובר
וחוזר, אבל תמיד נשאר טמון עמוק בלב. כמו מצבת- אבן ששום אדם
או מזג אוויר לא תכלה אותה-  רק נס. רק כוח עליון, רק משהו
שהוא חזק מהיקום עצמו, מהחיים עצמם.
תמונות, תמונות, תמונות, אני כבר מרגישה כמו סרט נע, מוקרן
בלופים של 72 שעות אבל נתקע באמצע באותה נקודה, סרט באיכות
גרועה.
אני צריכה הפסקה.
צלילים.
לא, שקט. שקט כאן היום. היא באה. הרס. חורבן.
06:30...06:04...04:10...02:35...02:12...לקום. בוקר.