יקר שלי!

אני חייבת לעזוב אותך. כי יש הבדל בין לא לוותר לבין ללכת עם
הראש בקיר ויש גבול לכמה אני יכולה להפגע ולהרגשת חוסר המשמעות
שלי בחיים שלך.
אני לא מאשימה אותך או כועסת עליך - לא הבטחת הבטחות או טיפחת
תקוות. פשוט חבל לי.
אני מרגישה שעוצמת הרגשות שאני משקיעה בך חוזרת אלי בכאב. כבר
כמעט שנה אנחנו (שהפך להיות רק אני בכמה חודשים האחרונים) בסרט
הזה. אני לא מצליחה להתנתק ממך. אני לא רוצה להתנתק ממך. ובנים
אחרים - הם לא מגיעים לחום הכי קר שאנחנו מרגישים ביחד.
ואני לא יכולה לדבר איתך יותר או לראות אותך (איזה מזל שאנחנו
מסיימים בי"ס ואתה מתגייס מוקדם) יותר כי אתה לא עושה לי טוב.
הרגשות שלי מבקשים חנינה אבל נתקלים בסירוב ברוטאלי לחלוטין.
אני אפילו לא רואה איך אני עוברת אותך. אהבה ראשונה.
חשבתי היום אם כל הטירוף שהיה בינינו שווה את כל הטירוף שאוכל
אותי מבפנים - כרגע, כמובן שלא אבל:

Well life has a funny way of sneaking up on you"

When you think everything's okay and everything's
going right"

בכלל, כל החיים שלי הם אירוניה אחת גדולה.
כל מה שלא הלך טוב אז, כל התפילות הנדחות (אז מה אם ביאליק ירד
מהמיקוד?) שמשהו טוב יקרה לי, שאני מוכנה לוותר על הכסף שלי,
על הגוף שלי, על החופש שלי בשביל מעט אהבה, כל התפילות האלו
נענו בחיוב (יש תפילות שנענות בשלילה, ואתם מוזמנים לבדוק
במענה הקולי שלי) והדבר שרציתי יותר מכל התברר להיות הסיוט הכי
גדול שלי.
באמת שהפסקתי להאמין באהבה - עד לפני כמה ימים לא אפשרתי
למציאות לבוא לידי ביטוי במחשבות שלי וברגשות שלי. אבל היום -
אחרת.
אנשים משתמשים במילה "אהבה" לעיתים תכופות מידי, גם כשלא צריך.
אני מוצאת את השימוש במילת הא' באופרות סבון למיניהן פוגע
לחלוטין. אני נחרדת למשמע המילה כאשר מילת א' אחרת אינה עומדת
מאחוריה (אמת אם זה לא היה מובן..כי לא בדיוק הבהרתי את
עצמי).

Love is all around me...
And I'm sick of it!