זה לא שאין מה להגיד. זה פשוט קצת קשה לתת לזה לצאת.
אתם לעולם לא תשמעו ממני כשאני אבודה.
במצב הזה של בדידות שורפת, לא יוצא ממני כלום, בקושי נשימה,
ואז אין, אי אפשר לפרוק, כי הכל בווליום חזק, הגירוי הוא עצום,
וכל דבר עלול לגרום לזה פשוט לאבד שליטה.
אבל המחשבות שרצות לי בראש כשאני שם הן הכי יפות, מצחיק כמה
אני קטנה עם המשפט הזה.
למה זה לא עוזב אותי...
למה אני לא קולטת? אולי כי זה פשוט מידיי, אני לא אחת שתבחר
בפתרון, למה? אם אפשר לדפוק את הראש עוד קצת בקיר, עדיף, לא?
אני קוראת אותך, ומבינה באופן מבחיל, דוקר, כמה אני לא לך מה
שאת לי, ומה יש לי להגיד על זה?
אני משהו אחר, טוב יותר, לצעוק לך? היי! תקשיבי, את סתם
הסתובבת והלכת, לא קלטת את האיכויות? אז תסתכלי שוב... אולי
לא.
אולי אין בי את מה שהנחתי (הנחתי היחידה) שיש בי.
אני בדיוק שומעת את השיר של הקארדיגאנס
for what it's worth i love you
מה באמת אהבתי? למה רק אני מתרגשת מזה.
אני רוצה להיות קרובה אלייך, ללכת בגאווה, ראש מורם, "מי? היא?
כן, היא בחיים שלי, אני מקבלת זמן ממנה, איזה כייף לי." את
חושבת שזה בסדר? זה אבסורד, ההערצה הזאת שלי, קיבינימט, את
דוחה ומרחיקה אותי, ואני כמו כל מורחק ממוצע, עם הלשון בחוץ,
שורטת את הדלת שתכניסי אותי, קיבינימט.
אני מתביישת בעצמי, את מכירה את ההרגשה, ואני כמיהה לשמוע
אותך, או שאולי אני כמיהה לשמוע אותי מדברת איתך.
החטא שביצעתי - ריכוז עצמי גבוהה, למרות שזה דיי ברור למה, אבל
מי נשאר לשמוע את ההסברים שלי? אני מסתכלת על הבכיינות שלי,
ומרגישה... גועל, אז מה? אז היא הלכה, למה הכאב מאבד
פרופורציות וטוחן עצמו למוות, מיותר, ממש מיותר.
אני לא מבינה את המשמעות.
אני לא מבינה אותה. שמשהו יגלה לי למה אני על חיפוש, למה לא על
שיגרה, למה ההמתנה הזאת לא מסתיימת? ואיך זה שאני לא רואה כמה
התנצלויות אני חייבת? אני קשה? באמת? מה, בלתי ניתנת להבנה? לא
יכול להיות, חשבתי שרק אני רואה את זה.
שוב אני שם, בהרגשה שהכל חסר משמעות, ולמה בכלל לנסות, תפל...
לי.
"להתקדם תוך כדי בושה" דנה אמרה, דנה יודעת. |