בפעם הראשונה הוא עלה על האוטובוס, תיק ענק על הגב, מתרגש
כולו.
כשהאוטובוס התחיל לנסוע הוא עוד הספיק לראות את הדמעות בעיני
אמא, שנופפה לשלום במטפחת הלבנה שאבא קנה לה מצרפת.
אבא הביט באוטובוס המתרחק בגאווה, מתענג מהמחשבה שבנו הבכור
מתגייס לבצא ההגנה לישראל, ולא סתם - לחיל האויר...
בהיתי באבא ואמא,ותהיתי האם ה יהיו כאלה גם בעוד שלוש שנים,
כשיגיע תורי להתגייס.
בכל פעם שארז חזר הביתה הייתה חגיגה ענקית בבית, כל המשפחה
הקטנה שלנו הייתה יושבת לארוחה, כמו בימים שלפני הגיוס, ואת
הערב ארז היה סוגר עם החברה שלו, מירי.
אהבתי את הימים שהיה בצבא, הוא היה נוסע לכמה זמן, ותמיד תמיד
התגעגעתי, והיינו מדברים שעה בכל יום בטלפון, על הכל, הייתי
מספר לו עלי, הוא  היה מספר לי איך בצבא, היה עוזר לי
בלימודים, וסתם היינו צוחקים על כל דבר שבעולם.
בחופשה האחרונה של ארז ההורים היו בעננים,התפוצצו מגאווה.
אירגנו לכבודו ארוחת ערב ענקית עם כל המשפחה והחברים שלו, ואת
הערב, כמובן, ארז סגר עם מירי.
בבוקר קמנו כולנו מוקדם, מירי הייתה אצלנו, היא ישנה אצל ארז.
ליווינו את ארז לתחנה המרכזית, פתאום היה לי קשה לעזוב אותו.
לא רציתי שילך. רציתי אותו איתי עוד קצת.
אמא צלמה הכל במצלמת הוידאו, היא אמרה שהיא תמשיך לצלם עד
שהאוטובוס יעלם.
אבל זה לא קרה. היה מטען חבלה על האוטובוס. ארז נהרג.
הוא לא חזר יותר לצבא, אבל גם לא הביתה.

ארז חזר לשמיים.