פליץ וזבן היו חברים מאוד טובים. היו משחקים אחד עם השני כל
הזמן, היו אוכלים ביחד, לומדים ביחד, ישנים ביחד, ובקיצור היו
עושים הכל ביחד, עד שיום אחד החליט פליץ להתחשמל.
ניגש פליץ לעמוד החשמל הקרוב, טיפס עליו, נגע במגעים, התחשמל
ומת.
מכיוון שזבן היה חברו הטוב ביותר ולפליץ לא הייתה משפחה (כולם
מתו בתאונות דרכים), ההכנות להלוויה וסידור ענייני הקבורה היו
מוטלות על זבן.
זבן, אותו אתם לא מכירים, היה זבל של בנאדם, אפילו יש שמועה
שאומרת ששמו נגזר מהמילה "זבל". זבן לא היה סתם זבל, הוא היה
המיץ של הזבל.
אתם בטח שואלים את עצמכם בשביל מה פליץ היה צריך חבר זבל...
ובכן, התשובה היא פשוטה מאוד, מכיוון שלפליץ לא היה חסר, פליץ
היה גם הוא זבל של בנאדם, והוא בנוסף לכך הפליץ לרוב (מן הסתם
גם שמו כנראה מקושר למילה "פלוץ"). לכן, רק חברו זבן, יכל
להבין אותו ולהיות חבר שלו.

בכל מקרה, זבן, שהיה מאוד עצוב וכעוס, החליט שהוא לא קובר את
פליץ בגלל שפליץ ידע שעכשיו לא יהיה לו עם מי לשחק, עכשיו הוא
יהיה בודד מאוד בלי פליץ, ואמר לעובר אורח שעבר בסביבה "החרא
ידע שאני אשאר לבד והוא בכל זאת התחשמל, אז מה, עכשיו אני
אקבור אותו? בחיים אני לא נוגע בפגר הזה!". הביט עובר האורח
בגופתו של פליץ השרועה על המדרכה וענה: "אבל הוא כבר מת, מה זה
משנה? צריך לתת כבוד למת!" התרגז זבן, העיף לעובר אורח סטירה
והשיב "זה לא עניינך בכלל, 'סתלק מפה לפני שאני אעקוץ אותך!".
נבהל עובר האורח ונמלט על נפשו. כעבור זמן מה הגיע אחמד, אחד
מהכיתה של זבן, ראה את פליץ ואמר לזבן: "מסכן, תקבור אותו, אל
תהיה זבל...". לזבן לא הייתה בעיה עם זה שהוא קרא לו זבל אבל
הוא התרגז שהוא אומר לו מה לעשות- "לך יא פועל ביוב מסריח, לך
תטפל בצורה שלך במקום לדאוג לי!" אחמד הערבי התאפק, לא ענה
לזבן והמשיך לדרכו. החליט זבן לחזור לביתו אך בביתו חיכתה לו
הפתעה לא כל כך נעימה - הוא תפס את אבא ואמא שלו עושים את זה.

לאחר מכן הלך זבן המום מהחוויה הטראומטית שעבר, להכין לו כוס
שוקו.
ישב זבן ליד השולחן, שתה את השוקו וחשב. חשב על חברו פליץ שמת,
חשב על האנשים הנבזים שהתערבו בעניינים שלא שלהם, וחשב על
התמונה המביכה של מה שראה זה עתה.
ישב וחשב, חשב וישב, ושוב חשב והגיע למסקנה שהוא צריך לעשות
משהו פתאומי, משהו קיצוני, משהו שיגרום לאנשים להצטער על דברים
שעשו, למרות שחלקם כבר לא יכול לחשוב וחלקם גם עשו דברים בלי
כוונה. מה שהציק לו באמת היה ההתערבות של האנשים החמורים.
קם זבן מהכיסא, צעד לעבר ארונו של אביו, לקח בזהירות ובשקט את
אקדחו האישי, פתח את דלת הכניסה, ואז לפתע הרגיש זבן שמישהו
מנסה לעצור אותו ומניח את היד על כתפו. הסתובב זבן לאחור וראה
את פליץ, אוחז בידו השנייה אקדח. הרים זבן את האקדח בידו
הימנית. בום, הוא מת.