אני יושבת על הספה בסלון, אחרי מקלחת מרעננת... ברקע שירים של
נורית גלרון. רק לפני כמה זמן הבנתי שהם כל כך מדברים אליי, אל
מה שאני מרגישה כלפייך.
אז שתקתי לרגע, והבטתי למטה, על רגליי השמנמנות, חשבתי על שערי
הרטוב שנושר בכמויות כבר כמה חודשים, והרגשתי בושה. שנאתי את
עצמי, כמו תמיד! הרגשתי ריקה וכבר אין לי אותך בכדי שאוכל
להתנחם ולהתפשר על המחשבות המגעילות שלי.
פתאום התעצבתי, זה היה רגע כזה, לא לקח לי הרבה זמן להבין שגם
מחר אני אשב על אותה ספה בבית ואביט למטה, ברגע של שקט עם
עצמי, ואחשוב על כל הדברים הרעים שאני רואה במראה, וגם מחר לא
תהיה לי את המחשבה המנחמת שאתה שלי.
עצוב לי כשאתה לא כאן, הייתי מעדיפה שנביט אחד בשני בלי בושה
כשסתם עוברים ברחוב. אבל זה המצב, צריך להשלים עם החיים, תעברי
הלאה, כולם אומרים. אבל כנראה, שלא התמודדתי עדיין עם מצב כזה,
שאין לי אותך.
"סיפור רגיל על אהבה
ועל כמעט ביחד
כמעט נוגעים, כמעט קרובים (מאוד), כמעט טוב."
ועכשיו, אין לגופי יותר תועלת. אני מנסה לחשוב, מה קרה לנו?
האם לא הייתי אותה ילדה שכולם אוהבים כשהייתי לצידך? מה קרה לי
כשהייתי לידך, האם לא הייתה לך הזדמנות לראות את מה שכולם
אוהבים בי? טוב, אני מניחה שזו בעיה שלי כבר,
אתה הרי לא עסוק במחשבות מיותרות.
אבל הידיים שלי, אני מסתכלת עליהן, ועל הציפורניים הלא
מסודרות, כל אצבע נראת אחרת. הידיים שלי, מי יעיר לי על
הציפורניים כשאתה לא כאן? מי ינסה לגזור לי אותן בכוח בטענה
"שזה לא יפה"?
ובמי הן ייגעו? את מי יחבקו כישרצו חיזוק אחרי יום מדכא? על
איזה גב יעברו ברכות שמימית?
ושפתיי, נותרו יתומות, את מי ינשקו ברכות אם לא אותך? לאוזני
מי ילחשו הן סודות ומחשבות?
ומה יעלה בגורל אפי, אם את ריח גופך לא יריח יותר לעולם?
ועיניי? שכחו מזמן את חיוך שפתותייך, את מבטך הרציני, את שיערך
המבולגן, את כפות ידייך הגבריות והרכות.
מה בדבר לבי? הלב היקר שלי, ההוא שהתרסק עם אהבתנו.
"עכשיו אני כאן, עכשיו לבדי
עם הרגע ההוא הקר
יודעת עד כמה לבך הוא עני,
כמה יופייך עקר
אך אותה אהבה, למרות רצוני
עדיין שמך מבכה
עדיין קוראת לידך אל כתפי
לנגיעה אחת רכה."
אולי זה רק הגשם עכשיו, שגורם לדכדוך רציני. מפשיט ממני כל
ניצוץ שמחה וגונב חיוכים, מחליף אותם בעוגמה. ואולי זה פשוט
אתה, שככה ויתרת עלינו מהר כל כך, והשארת אותי לשבת על אותה
ספה בביתי ולהבין שהחורף הולך להיות אכזר.
ואולי זו אני, שמטפחת אשליות ותקוות שווא, כל פעם שאני רואה
אותך עובר לידי. אז זאת רק אני, שנשארתי עם המחשבות והתהיות.
"מה יקרה אם פתאום תבוא אלי
ותייפה את הכל
רגע של שקט, בחוץ שוב הגשם
ממשיך על הכביש עוד ליפול."
ואם כבר על הסוף מדובר, אז הייה שלום, אל תביט אחור, אל תתחרט.
הכל נגמר, אתה שברת את הסיכוי האחרון.
על דבר אחד אני מתחרטת, מחשבותיי מטריפות את דעתי,
על כך שלא אמרתי לך שאני אוהבת אותך...
"להתראות מתוק, שמור על עצמך,
איפה שתהיה יהיו שמיים בשבילך
פעם בחושך, פעם באור
אולי פעם תשכח, אולי תמיד תזכור
אני יודעת שלא היה כמו שחשבנו
ולא פעם אני נזכרת איך פעם אהבנו
להתראות מתוק ועל חייך שמור
אולי פעם תשכח, אולי פעם תחזור."
הלוואי שתוכל לאהוב אותי כפי שאני אוהבת אותך.... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.