נכון, הוא מת, המשורר. מת לגמרי.
מת אמן המלים, האהבה והתשוקה.
גופו נטמן באדמה, כמנהג ארצנו הקדושה
ורב לבוש שחורים פטר אותו מכל מחוייבות,
שנטל על עצמו בעולם אותו חלק עמנו
אך אמש. ונערה יפה, כל כך יפה,
קראה בקול, חנוק מדמעות, כמובן,
את אחד משיריו על קברו הרענן,
בעוד נערות אחרות, יפות גם הן,
כמובן, במשקפי שמש כהים, הרהרו :
מי זה המאבטח החמוד, התמיר, הניצב
חמור מבט וסבר, מאחורי ראש הממשלה,
אשר בא לכבד בנוכחותו את הטכס.
ובדמיונן צעדו עמו יד ביד אל השקיעה,
וגלים קטנים שוטפים לרגליהן היחפות.

המשורר, אילו ידע זאת, לא היה כועס.
מה היה לו כי יכעס.
הרי גם הוא, הוא עצמו ממש,
עת נוכח בטכסי הלויה נוגים,
היה נוהג להפשיט במבטו החודר
את האבלות החתיכות,
ולא הניח מעולם, לצער הכן
על המנוח שהלך לו, להפריע
לפינטוזיונים פראיים, בהן
שילב להנאתו את עצמו, את האלמנה,
ובמידת האפשר גם את היתומות.
כמובן, רק אם מלאו להן
שמונה-עשרה שנים, כיאות.

אז המשורר איננו, מת כמו שאמרנו.
אבל אנחנו כאן, עדיין כאן, בכל אופן.
ולנו הנערות כולן, השקיעה והגלים.
וגם אם איננו מאבטחים חמודים ותמירים,
נמצא תמיד את הנערות, שהן תמיד,
אבל ממש תמיד, יפות עד כדי כאב,
שעה שהן הולכות עמנו יד ביד אל השקיעה,
וגלים קטנים שוטפים לרגליהן היחפות.