עוד לא הייתה פעם ששמחתי כל כך לראות כרוב אדום כמו ב-12
בצהרים. עם כל המעט שהיה, ועם זה שהייתה רק כפית, זו הייתה
פשוט מתנה שמיימית שירדה מהאל ישירות לברואו.
מיד זה הזכיר לי את הספגטי ההוא שאכלנו בסיני איך שהתעוררנו
מהחיוך. כל הישיבה שם וכל הבלבלה שלי בקיבה, גם הספגטי ההוא
היה לא פחות טוב מכוסית בחוטיני.
והעניין עם הכרוב אדום הזה, הוא שהוא פתח לי את כל החשיבה.
איכשהו, כאילו השתחררו לי הסינוסים, ופתאום יכלתי לראות את
המצב שלי באור יותר בריא.
התחלתי לשים לב שכפות הרגליים שלי כבר פחות קפואות, ובדיוק כמו
שהרדיו מנגן עכשיו, השמש באמת עלתה מאחורי ואני יכול להתבונן
בשלווה בעולם רחוץ ומוכן ליבוש.
ואל מול אלו מתבטלים גושי הבטון ונעלמות כל גדרות התיל. שוב
אני מרגיש חופשי ותיכף אזנק מהמגדל בקפיצת ראש אקרובטית אל
גיגית מלאה בכרוב אדום.
כשמישהו יעמול לאסוף את כל החלקים אני אחייך אליו מאחורה וכף
ידי, שני מטר מימין, תנופף לו לשלום.