בחושך, כמעט ואין הבדל בין קווי המתאר של הקיר, לבין אלה של
השמיכה. אני מגשש בידי אחר הכיסא. אני לוקח את המחברת, לוקח אף
את העט. אני רושם בחושך, סביר להניח שבין השורות:

"לכשיבצעו בי נתיחה לאחר מותי,
ויפתחו את בית חזי,
יגלו לב מפותח.
לא ארבעה חדרים בלבד לו,
אלא שלוש מאות חמישים ושישה.
וכל אחד מהחדרים מאוכלס.
בכל חדר,
שם שונה עשה לו משכן קבע."

אני מסיים לכתוב, ומחזיר את הדברים למקומם. אני נאנח על משכבי.
אווה מציתה לי סיגריה. הסיגריה עוממת בחשכה ולבי פועם.
"אווה," אני אומר.
"כן, יקירי?" היא עונה.
"כשאגדל, אהיה?" אני שואל.
"אם תרצה." היא עונה, ומקרבת שפתיה לנשק את מצחי. שפתיה רכות
וחמות, ומשלחות צלצלי צמרמורות מחודדים בגופי הערום שמתחת
לשמיכה. היא נוטלת מידי את הסיגריה ומכבה אותה במאפרה. אחר
משתחלת היא אל מתחת לשמיכה ונשכבת צמודה אלי.
בחושך, אני מביט, כמעט ואין הבדל בין קווי המתאר של גופה, לבין
אלה של גופי.