New Stage - Go To Main Page

רתם קיני
/
רגרסייה

את מי את הכי אוהבת, את אבא או את אימא?
שתיקה.
"שניהם", עניתי, תשובה דיפלומטית. מתחמקת. מי אלו שני האנשים
שמגדלים אותי, למען השם?
אה, תמיד הרגשתי יותר בוגרת מכולם בגן. כבר בטרום חובה ידעתי
מה אני רוצה. כשלא הסכמתי לשיר שירי חנוכה והעיפו אותי
מהריכוז, החשבתי את זה כהישג. סבתא גם הייתה גאה בכל העניין.
נראה לי שדי הצחיק אותה הכל, ומצא חן בעיניה שיש לה נכדה
שעומדת על שלה. חבל שהיא מתה.
בפנים בפנים תמיד אהבתי יותר את אבא. אולי בגלל שהוא לא היה
בבית כמעט אף פעם. היה מרגש לראות אותו חוזר הביתה עם המדים
והרובה, מריח ריח של מדים וקפה ועוד מרכיב חמקמק. ריח של צבא.
והוא היה מרים אותי בידיים והייתי מסתכלת בשיער השחור שלו
וצוחקת, כי התגעגעתי לאבא שלי. אבא היה אידיאל. חבל שגם זה היה
צריך להיגמר מתישהו.
אחר כך זה השתנה, כי הוא התחיל לחזור בקביעות. פתאום לא כל כך
התרגשתי לראות אותו. פתאום אמא נהייתה יותר אטרקציה. גם בגלל
שהיא הייתה זמינה, אבל רק עכשיו נהיה לי זמן לשים לב לזה, וגם
בגלל שהתבגרתי קצת. והיא הייתה אישה. אישה? אף פעם לא הסתכלתי
על אמא בתור אישה. היא פשוט.... אמא. אהבתי אותה, הערכתי אותה.
זהו. וכשהמשכתי לגדול וגיליתי שכמו כל מתבגרת טיפוסית, גם אני
צריכה למרוד בהורים, מצאתי מפלט אצל אחותי. אבל מסתבר שהיקום
לא סובב סביבי, כי בשלב מסוים גם היא התבגרה. ואני נשארתי לבד
עם הברביות, מנסה להיצמד לילדות שלי כשאני מרגישה שהנה היא
נעלמת לי ופתאום אני צריכה ללכת לחטיבה ומשם לתיכון ועוד שניה
צבא. צבא? אני לא עושה צבא. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. חוזרת
שוב להיות ילדה קטנה. אותה ילדה שאף פעם לא רבה, לא צעקה, לא
דחפה ולא בכתה בלי סיבה, לא התלוננה ולא התבכיינה. מופת. עכשיו
הילדה הזאת מתבכיינת, מפחדת להמשיך לגדול, כי זה לא מה שאמרו
לה כשהיא הגיעה לפה בהתחלה. שיקרו לה, אמרו לה שכל מה שהיא
צריכה זה לצאת החוצה והיא תקבל חום ואהבה וליטופים ומשפחה. ואף
אחד לא טרח להודיע לה שגם השלב הזה ייגמר מתישהו ושהילדה הזאת
תצטרך להעמיד פנים שהיא כבר לא ילדה, לעלות על מדים ולעשות
פוזות של חיילת, כשבתוך תוכה היא עדיין מתגעגעת לשעות שהיא
הייתה מעבירה בלשחק בברביות עם אחותה הגדולה - האחות שהתרחקה -
בזמן שהאמא הייתה מתקשרת מהעבודה לשאול מה נשמע - אותה אמא
שכבר כמה שנים טובות לא יודעת כל כך מה הולך - ולאבא הצבאי
אידיאליסטי שחור שיער מחייך שהיה חוזר בלילה אחרי שבועיים עם
ריח של צבא.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/5/03 23:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רתם קיני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה