עושה חשק לא להתעסק ביהלומים או להתחיל לתת צדקה...

בכיס הקטן של מכנסיי החזקתי דרך קבע כיס קטן למטבעות.
זה לא היה לחניה או לעגלות בסופר, זה היה לצדקה.
על צד אחד היה הפאלי, בצד השני סימנתי לב.
הכסף שהרווחתי בליטוש יהלומים הפך אותי לעשיר, כולם הכירו אותי

ואמרו לי: "מה שלומך, אדון אלברט, ראינו תמונה שלך בעיתון."

אני חייכתי. אהבתי את זה. איך אפשר שלא לאהוב?
אבל על משהו אחד תמיד הקפדתי.
לתת צדקה למשה. המצחיק על יד המזרקה.

משה היה שם תמיד, גם כשהייתי ילד, הוא היה ילד.
גדלנו ביחד, לא ממש ביחד... בערך.
אני זוכר שחגגתי יום הולדת בגיל 10, משה היה שם, עברנו והשארנו
לו שקית הפתעות.
כשהתגייסתי, משה תפס יוזמה והתחיל למכור עיתונים.
אני קניתי ולא ביקשתי עודף.

כשהתחתנתי, הבאתי לו חלק מהחלה ועוד כמה מטבעות עם לב.
הקמתי עסק גדול ומשגשג, שמי יצא למדינות רחוקות,
אבל עיתון, תמיד קניתי אצל משה.
נולד לי בן.
גם למשה.
"הבן של משה" כולם קראו לו.

יום אחד עברתי ומשה לא היה.
הייתי בן שישים.
עייף.
העסקים כבר לא כמו פעם, ליהלומים אין כבר כתר.
נותרתי בלי כלום.
חיפשתי מקום להתפרנס בכבוד.
על יד המזרקה היה מקום פנוי.
גידלתי זקן, בגדיי מקומטים, זיפים של שבוע מכסים את פניי.
בפעם הראשונה שירד גשם חיפשתי מכסה, בפעם השניה כבר לא.
רק מעטים זיהו אותי ואמרו: "אדון אלברט, ראינו תמונה שלך
בעיתון, מה אפשר לעזור?"

באחד הבקרים, עצר לידי בחור צעיר ומבושם, תווי פניו היו
מוכרים, אך למרות זאת התקשיתי לזהותו.
הוא שם על ידי שקית בד הסגורה בסרט והלך.

התרתי את הקשר ופתחתי את השקית.
היא היתה מלאה במטבעות.
צד אחד פאלי
צד אחד לב.