אמברקס התעורר בערך בשש. הוא שמע קול קורא לו. פתח את עיניו
לכדי פס דק וראה את הצימוק עומד עם האפוד והנשק ומחזיק דף. הוא
מצמץ. הצימוק ראה שאמברקס התעורר ואמר לו: "אמברקס, קום. יש לך
עבודות רס"ר לעשות."
המשפט נכנס לאמברקס לאוזניים, הרעיד את עור התוף ומשם המשיך
למוח. המוח, שאמור היה לעבד את המשפט כשל במשימה.
"מה?" אמברקס הצליח לפלוט. הוא זכר די בבירור שלפני שעתיים רק
ירד משמירה. מה פתאום עכשיו הצימוק אומר לו ללכת לעבודות, אבל
הצימוק לא התעניין בעניינים מעין אלו. הוא בעצמו כבר ישב שלוש
שעות וקצת בהאזנה וגם לו עצמו נמאס מכל זה. הוא אמר לאמברס:
"יאללה, קום. הקצין מחכה לך בחוץ."
והסתובב ויצא מחדר המשמר.
אמברקס שמע אותו מתיישב בחוץ ופולט אנחה כבדה.
כמה רסיסי מחשבות עברו לו בראש. איך שבא לו להשתין ואיך שנמאס
לו מהזבובים, ובעיקר שאין לו סבלנות לצאת עכשיו משק השינה
וללכת להרים בדלי סיגריות ליד השירותים.
אחרי כמה דקות של מצמוצים עייפים וקרב מקומי עם השינה המתוקה
שאיימה חזור ואיים לכובשו, הוא העיף בבעיטה מרירה את שק השינה
מעליו ומתח את הידיים. אחר כך קם בקפיצה ונעמד על הרגליים.
"כוס אמק," הפטיר, "כוס אמא של כולם!"
שלח יד וליטף לעצמו את התחת. אחר כך כיפתר את החולצה והכניס
אותה למכנסיים. הרים את הדיסקית וענד אותה סביב הצוואר.
הוא הסתכל שוב בשעון. עשרים דקות אחרי שש בבוקר. מוקדם מדי
לחיות, הרבה יותר מוקדם לעבודות כפייה.
"ארבייט מאכט פריי." מלמל לעצמו ובדק שאיש אינו שומע. אבל כולם
סביבו ישנו בתנוחות משונות עם שקי שינה על הפרצוף ורובי סער
מתחת לעורף.