תחנת רכבת. חום כבד של שעת צהריים. קול מודיע ברמקול: "תחנת
חיפה! הרכבת לנהריה תאחר ב- 10 דקות!".
הנוסעים העומדים בתחנה רותחים מזעם, אחרי יום מעייף של עבודה
ולחץ הם נאלצים להמתין 10 דקות בחום הקופח כי הנהלת הרכבת לא
מספיק מסודרת ולא פועלת על פי לוח זמנים שנקבע.
לפתע, נכנס לרציף אדם גדול מימדים, לא מגולח, שיערו פרוע והוא
מהלך בכבדות. על גופו תלויים מעין שקים כהים וישנים שמכסים את
בטנו העצומה. ממצחו נוטפים אגלי זיעה והוא מהלך באיטיות, נראה
כשיכור. האנשים מבחינים בו במבט חטוף, עוף מוזר. הם מפנים את
מבטם לכיוון הנגדי, מתעלמים מהדבר העומד מול עיניהם. מישהו
מביט בשעון מתכת חלוד, עוד 7 דקות והרכבת מגיעה. האיש המוזר
מתהלך לו לכיוון הפסים, חוצה את הקו הצהוב שמפריד בין הרציף
למסילה, מביט על הפסים הארוכים בתמיהה. כך במשך שתי דקות.
פתאום, ללא כל הזהרה הוא נופל על הפסים. האנשים שעומדים קרוב
נבהלים. הוא קם, מתנער מהאבק החדש שאחז בו ונשכב באיטיות על
הפסים כשחיוך על פניו המטונפות. האנשים שצופים בפחד בנעשה
נכנסים להסטריה, חלקם מתרחקים, חלק מציץ לראות מה ההמולה. מספר
גברים קופצים לפסים בניסיון להזיז משם את האיש, אך משקלו הכבד
מהווה בעיה להרימו. שתי ילדות קטנות בצמות עם שרוכים אדומים
מביטות בו בחיוך וחושבות שזהו משחק נורא נחמד. אדם רזה לבוש
סרבל כחול מגיע למקום- הוא איש האבטחה. מנסה להרגיע את כולם,
בעיקר נשים מבוהלות ומודיע בקשר להאט את הרכבת כדי שלא תפגע
באדם שמנסה להתאבד על הפסים.
עוד שתי דקות הרכבת מגיעה, כולו אושר.
הדקות עוברות כמו בסרט - מתח, פחד, צעקות, אנשים מנסים לדבר עם
האיש שלא מגיב כלל לסביבתו כאילו הוא שרוע בבועה טובה ורגועה.
נשמע רעש הרכבת מרחוק, צפירה חזקה. מתחילים לחוש את רעידות
הפסים. להפתעת האנשים הרכבת החלופית לנהריה מופיעה ברציף
המקביל. האנשים שוכחים את הדרמה המתרחשת לידם ונוהרים לכיוון
הרכבת כדי לתפוס מקום ישיבה טוב מתחת למזגן ולהגיע כבר הביתה,
לילדים, לכלב והחשוב מכל - להגיע לשקט.

אמא שלי סיפרה לי שלמחרת, כשהיא הגיעה לרציף חיפה בבוקר, היא
הבחינה בכתם אדום קטן שנראה כאילו נמרח ממסילת הרכבת לעבר הפס
הצהוב שעל הרציף. היא פחדה לשאול...