הכול התחיל בימים שבהם הייתי מעבירה את הלילות בהליכה, מצננת
את הרוח בבריזה של עשן תלפיות.
לא הייתי מחושבת בסיכונים שלקחתי ולכן דבר לא נראה כמו שהייה
לא בטיחותית בצד הנמס של קרני האור.
הייתי יושבת שעות ארוכות על מדרכות בטון. מבצבצת במה שהיה נראה
לי כמו עירות קטועה. ככה, מתעוררת עם מגע האור המלאכותי על
הפנים. נעלמת עם שובו של החושך. הייתי מביטה מעלה הרבה. מחפשת
אחר נקודות אור צחיחות, משתדלת לסמא את עצמי מפני צריבתם של
הזרמים הכתומים של אורות העיר. הייתי משתדלת לתהות על סלידתי
מהם.
איך הלילה הופך כתום בעיר.
איך הוא הופך לחסר מיקוד.
איך אני כמהה לשוב לחדד את חושיי. מעל ומעבר למצופה הייתי מנסה
לתפוס את מבטיהם של העוברים ושבים, מנסה לראות פיסות של אמת
במבטיהם, מנסה לתפוס חצאי אמיתות. משעשעת את עצמי בניסיונות
חיפוש. תיאור. נאחזת במילים כאילו היו הן הרגשות עצמם. מנסה
לתפוס את רגע הניתוק של המשמעות מהצליל ולהשאיר את ההשקה בלתי
אפשרית. כמו ילד שמנסה להבחין מתי הוא נרדם.
המעשה הבלתי אפשרי.

ניתן להבחין בנודדי השינה בעוברם. הם כמו מסוממים. הם פלטי
החברה. ולמעשה אינם כך.
הם השוטים. הם אלו שמצאו את המעבר בין חולה הגוף לחולה הנפש.
עוברים בין המתרסים שוב ושוב. לפרקים מנסים לפתור בעיותיהם
בהינף היד. לעיתים נופלים תחת עומס הייאוש. הם אינם מבטיחים
דבר, כי חטאיהם אינם ברורים להם. נידונים הם לנוע ולנוד על
הקרקע, כמי שאין לו אחיזה במעשיו.
מבטם שואל.
הם מחפשים את התשובות בשלטי הרחוב. בתנועת המכוניות. לעיתים
בשיחות החולפות לצידם בתנועת המלל הלא נפסקת של העומס הרגשי בו
הם מצויים. לעיתים, דבר לא מניעם מן הטירוף.
אין צורך לאמור שאין זה מן הטירופים שבאלו שסוברים שאמת בפיהם,
או אלו המפחדים מן החיצון. או הפנימי.
טירופם עיוור הוא. כי  מקורו בכאב. מקורו במפגש שבין הנמנום
ואי הרציונאליות שבמחשבות לא סדירות, לבין הייאוש הפיזי.
אין זה כאב ממשי. אלא כאב שאתה חש בגפיי רוחך. אמיתי אולי
יותר מבדרך כלל. אבל חסר אחיזה. כאילו היה יכול הוא לא
להתקיים, כי באותה נקודה אינך בטוח אם אתה קיים.

אני סובלת מנדודים אלו.