דרך עיניים זכות ניתן לראות כל כך הרבה. לפעמים נדמה לי שפעם
יכולתי לראות את כל מה שרציתי לראות. בכל דבר הייתי מוצאת את
היפה והנסתר. הדברים הקטנים ביותר היו מושכים את תשומת לבי
וסקרנותי: קישוטי הפרפרים, צבעי השמים, העננים. הייתי מביטה
סביבי ומגלה עולם חדש בכל מבט.

עם הזמן העיניים מתרגלות. מבטי הופך קבוע ומשועמם. מהר מדי
נשכחת הסקרנות הנלהבת והדברים נתפסים בהכללות משעממות. ריבועי
ההתבוננות שלי גדלים ואני חדלה מלהביט בדקויות הקטנות , הרי הן
מהות החיים. עם כל יום שעובר עיניי הופכות גדולות יותר וריקות
יותר.

אנו מתקדמים אל עבר ההתבגרות. בכל שניה אנו עושים עוד צעד אל
עבר השגרה וההבנה , שהן למעשה חוסר ההבנה המוחלטת של עצם הקיום
ומשמעות חיינו. אנו רצים קדימה אל מטרות נשגבות מבלי להתעכב על
כל רגע קטן של יופי. מבלי למסגר במבטינו את הרוח השורקת, טיפות
הגשם הראשונות, או תחילת הפריחה. כל הזמן אנו עסוקים במרדף
אחרי העתיד ובלחץ היומיומי שיש לכולנו. לו רק הייתי יכולה
לעצור לרגע את הזמן ולגרום לכל אחד לחזור לימי ילדותו ולהביט
סביבו בשקיקה , בעיניים בולעות וחולמניות.

ההתרגשות הנטועה במבטי קורנת בו כעת רק מדי פעם, לעיתים רחוקות
מדי. מקנאה אני כל-כך ברך הנולד אשר זה עתה מתחיל להיוודע אל
העולם, אשר כל פלאי הטבע עוד לפניו.
לפניי נותרו רגעים יפים מעטים בין כל המוכר הסובב אותי. רגעים
קטנים ומיוחדים אותם אבקש לנצור אל לבי בכל מאודי. אחבק אותם
אליי ובלבד שיישאר בי עוד טעם של ילדות, זכות ותמימות נעורים.