הצלצול של הטלפון לא התאים לי. חשבתי שהוא יעבור וישבתי בשקט,
אבל זה לא עזר. בסוף אמרתי
"די"
ורצתי לענות. בדרך נתקעתי עם הזרת של הרגל בשפיץ של השולחן
ונפלתי בחוסר מקצועיות על הרצפה. הכאב היה חריף ונקודתי, אבל
המשימה הייתה חשובה יותר. בכוחות אחרונים זחלתי על הרצפה עד
השולחן בכניסה, שלחתי יד מגששת אל המכשיר והפלתי אותו על
הרצפה. הרמתי את השפופרת וגנחתי
"הלו!"
התכוונתי לשאול אבל מהכאב והעצבים יצאה לי חצי צעקה. שמעתי את
יעל שותקת ואז מנסה
"אייל, זה אתה?"
כיווצתי את שפתיי בשביל לא לצעוק כי כבר ממש כאב לי וחשבתי
ששברתי את האצבע. אז שתקתי רגע והיא שוב שאלה
"אייל, הכל בסדר?"
ניסיתי בכל הכח אבל לא הצלחתי להגיד יותר מ
"כן כן! תתקשרי עוד מעט, שלום!"
וסגרתי. לרגע עוד קיוויתי שהיא לא נעלבה, אבל מיד התחלתי לחשוב
איך אני מגיע לפריזר לקחת קרח. כל זה היה בשישי אחרי צהרים.

בערב כבר ישבתי בחדר על הכסא נדנדה והסתכלתי החוצה. ניסיתי
לחשוב על משהו אבל כל הזמן רק שלחתי אצבעות לזרת של הרגל למשש
אותה רק בשביל להזכר בפציעה המטופשת. לא יכלתי שלא לגעת. זה
כמו שיש לך שלפוחית על הלשון ואתה חייב להרגיש אותה כל הזמן עם
השיניים למרות שזה רק מחמיר את המצב. הטלפון צלצל שוב. הפעם,
ברוגע, הנחתי את המאפרה על השולחן ועניתי בשקט
"כן."
יעל אמרה לי
"אייל?"
עניתי לה בשקט
"היי, כן. מה שלומך?"
כאילו כלום לא קרה קודם. גיבור מלחמה לעולם לא מסגיר את כאבו.
נראה לי.
"תגיד, מה בדיוק היה שם קודם? הפרעתי לך... באמצע משהו?"
צחקתי לעצמי בלב, הלוואי. ואמרתי לה
"לא לא, בכלל לא, פשוט הסתבכתי קצת בדרך לטלפון, זה כלום,
באמת. אז מה?"
יצאתי רגוע וגדול מהחיים. אין כמוני. אני מקווה שהיא העריכה את
הגבורה. היא אמרה לי
"תקשיב, משעמם לי, אתה רוצה לקפוץ?"
חשבתי קצת והגעתי למסקנה שאני לא אצליח לנהוג ככה. לא, אין
סיכוי. אז בפשטות אמרתי לה
"את יודעת מה? אולי תבואי אלי? זה יהיה שינוי נחמד, לא?"
היא חשבה קצת וענתה לי
"אתה יודע מה? כן. באמת. אני אבוא תוך חצי שעה. תהיה מוכן?
עניתי
"למה?"
היא הסבירה
"לא יודעת, סתם. ביי."
אמרתי גם
"ביי."
ונגמרה השיחה.

אחרי שעה דפיקה בדלת. ניגשתי ופתחתי. הידיים שלה היו שחורות
כאילו היא כל היום גירזה טנקים. שאלתי אותה
"יעל, למה את נראית כמו מוסכניק?"
היא לא צחקה בכלל. היא אמרה
"שלא תדע מה קרה לי, אני לגמרי מעופפת."
ונכנסה לי לדירה. סגרתי אחריה את הדלת. היא הלכה לאמבטיה,
לשטוף את הידיים, ואני הלכתי אחריה. עמדתי בחוץ והיא דברה אלי
מבפנים.
"יצאתי, ונסעתי, וכנראה שלא הייתי לגמרי מרוכזת, אלוהים יודע
למה, ולקחתי איזה סיבוב אחד נורא משונה ועליתי על אי תנועה.
כמעט נתקעתי בעמוד."
והיא מדגישה את המילה האחרונה. אחר כך היא מסיימת לשטוף את
הידיים, מנגבת, יוצאת החוצה, מכבה את האור והולכת לחדר שלי.
אני הולך אחריה. היא מתיישבת על המיטה, אני מתיישב מולה על כסא
הנדנדה. היא מסתכלת סביב. היא אומרת
"מה זה, חדש?"
והיא מצביעה על המערכת שלי.
"כן."
אני עונה, ומוסיף
"בדיוק התקנתי אותה קודם, בפעם הראשונה שהתקשרת."
היא מהנהנת, בוחנת, ונותנת ציון ליצרן
"יפה, נראית טובה."
היא מסתכלת עלי ואני נותן אישור
"כן, הכי הרבה עם המעט שיש."
ואני עושה תנועה של כסף עם האצבעות.
היא מחייכת. אני שואל אותה
"את רוצה סיגריה?"
היא אומרת
"לא."
אני שואל
"אכפת לך אם אני אעשן?"
היא אומרת
"זה החדר שלך."
אני חושב לעצמי, נכון, ומצית. בינתיים היא עוצמת את העיניים,
נשענת אחורנית על הקיר ומעבירה ידיה בשיערה.
"את רוצה שאני אשים מוסיקה?"
אני שואל אותה. היא לא פותחת את העיניים, אבל בכל זאת עונה
"כן."
אני שואל
"משהו ספציפי?"
היא עונה, אבל לא פותחת את העיניים
"לא, שים רדיו, יש מוסיקה טובה עכשיו."
אני שותק. אני מחכה שהיא תפתח את העיניים שלה, אני רוצה שהיא
תראה את האקולייזר הגרפי שלי, אבל היא מתוחכמת מדי ומשאירה
אותן עצומות. שיהיה, אני חושב לעצמי ושם רדיו. באמת יש מוסיקה
טובה. 'שבתות וחגים' היא שרה עם הרדיו. זה נחמד ונעים. ככה
יושבים כמה דקות עד שהשיר נגמר. בינתיים אני כבר מסיים את
הסיגריה.

קשה להבין את מערכת היחסים שלנו. דברנו על זה בעצמנו די הרבה,
אבל לא הגענו לכדי מסקנה. זוג או לא זוג, ידידים או לא ידידים.
לא ברור. אבל יוצא שכל שישי אני אצלה, והפעם היא הייתה אצלי.
זה לא נותן לנו כלום, ובדרך כלל גם אין לנו מה להגיד אחד
לשניה. יושבים ושותקים ותמיד מישהו אומר שלפעמים גם לשתוק זה
נעים, ושנינו יודעים שזה סתם שקר יפה. הייתה לנו פעם תקופה
יותר טובה, אין מה להגיד. היינו ביחד המון והיה לנו המון מה
להגיד, אבל איכשהו זה הלך ופחת ונעלם, ועכשיו יש רק שישי של
שתיקה ומתישהו אני הולך, והפעם זו הייתה היא. אבל בכל זאת,
משהו עדיין מחזיק אותנו ולא נותן לזה להעלם. אבל זה לא אני.
לא נפגשנו בשום ארוע נוצץ של מכרים משותפים, אפילו זו לא הייתה
אהבה ממבט ראשון. כולה היא עבדה במקדונלד'ס ואני באתי לקנות
ארוחה אחרי שהייתי בים עם חבר. זה הכל. גם זה היה ביום שישי.
ישבתי עם חבר שלי וסיימנו לאכול ועישנו. היא בדיוק יצאה להפסקה
וישבה מאחורינו. פתאום מישהי נכנסה ואמרה לה
"יעל, מה העניינים? נו מה אתך, התגייסת כבר?"
היא ספרה לה שלא, אבל עוד מעט. ההיא שאלה אותה
"לאן, את כבר יודעת?"
היא ענתה לה שלקד"צ של מודיעין, ליתר דיוק עובדת חקר מודיעין.
ההיא אמרה יופי והלכה. אני במקרה ידעתי מה זה, אבל לא יותר
מדי, הסתובבתי אליה ואמרתי
"וואי, יהיה לך ממש שירות מגניב."
משפט של אנשים שלא יודעים מה להגיד. היא שמה לב מיד ואמרה תודה
ואכלה צ'יפס. זה סימן די בוטה לאכול צ'יפס, אבל לא היה לי יותר
מדי מה לעשות והמשכתי להתעלק. בסופו של דבר נתתי את הטלפון, לא
חשבתי שהיא תתקשר ובאמת היא לא התקשרה. אבל אני לא מוותר בקלות
על דברים שאין לי. אחרי שבוע באתי לשם שוב. ואחרי שבוע שוב.
ובסוף היא השתכנעה ויצאנו, ומשם הכל כבר היה פחות או יותר
בסדר. זהו, באמת לא סיפור יותר מדי זוהר.
אז מה הפאנצ' ליין?

מה שקרה שבועיים אחרי שהיא הייתה אצלי.

פתאום היא נוחתת אצלי ביום שלישי. אמצע השבוע. נורא מוזר.
תכנסי, מה שלומך, יופי שבאת. כאילו הכל כרגיל. אבל לשנינו ברור
שיום שלישי זה לא הכל כרגיל בכלל. בכלל בכלל לא. בקיצור,
שותים, אוכלים, אחר כך אני מעשן ושומעים מוסיקה במערכת שלי
בחדר. היא עדיין לא שמה לב לאקולייזר הגרפי אבל כבר למדתי
לסלוח. ואז פתאום היא מנפיצה לי
"אני רוצה שניסע לאן שהוא."
אני יושב ומסתכל עליה. היא מבינה ואומרת
"כלומר, אם גם אתה רוצה."
והיא חצי שואלת את המשפט הזה. אני מנסה לחשוב אבל רק שם לב
שכשמנסים לחשוב על משהו לא מבינים איך לעשות את זה. בטח, בלילה
אף פעם אי אפשר להרדם מרוב מחשבות, אבל כשבאמת צריכים להשתמש
בו, המוח נעלם. הפסקת חשמל כללית. אז מה עושים? לא יודע, ולא
ידעתי באותו הרגע, אז עניתי מה שיצא לי
"טוב. לאן שהוא?"
היא שמחה ומחייכת, אני חושב שיצאתי בסדר. היא אומרת
"אולי לכינרת?"
אני שואל
"סק"שים?"
ומחייך חיוך שאומר הכל למרות שאין ממש מה להגיד. היא נבוכה
"אפשר גם לישון בחדרים, אם אתה רוצה..."
ואני אומר באבירות אין קץ
"לא, מה פתאום, יהיה הרבה יותר נחמד על החוף."
היא שוב שמחה ומחייכת ואני מרגיש עולם שלם נמס מתחת לרגלי. זה
משמח אותי ואני רוצה לכתוב שירה אחרי שהיא תלך, ומיד נזכר שאני
לא ממש טוב בזה. והיא אומרת
"אז תקשיב, יהיה בסדר אם ניסע בסופשבוע הזה? אני לא רוצה
לדחות, אלוהים גדול מה יהיה אחר כך."
אני שותק. היא שואלת
"מה אתה אומר?"
אני אומר
"טוב, אין לי שום תוכניות."
בן אדם יותר נלהב ממני קשה למצוא, זו עובדה בשטח. היא שמחה
ואומרת
"יופי, אל תדאג לכלום, אני אכין הכל."
היא קמה ומתחילה ללכת לכיוון הדלת. תיכף עזיבה, ופתאום היא
מסתובבת בדרמטיות. אני מוכן לכל חץ שלה, והיא שולחת
"תוכל רק לנהוג לשם?"
זה חץ זה? אני עונה בחיוך רחב
"אין שום בעיה."
היא מחייכת וככה היא הולכת.

וזו הייתה ההקדמה והנה מגיע סופשבוע בצעדים קלילים. בשישי
בבוקר צלילים נעימים מהרדיו, אני במטבח מכין לי חביתה עם קוטג'
וקולה בכוס זכוכית, יושב לאכול וצלצול באינטרקום. אפילו לא
ידעתי שהוא עובד. אני שואל
"מה?"
אני שומע אותה
"אתה יורד, אני למטה."
אני שואל
"יורד למה?"
היא עונה
"מה זאת אומרת, קבענו שנוסעים..."
ובזמן שהיא מתחילה להעלב, אני חושב לעצמי
'שיט.'
היא שואלת
"אל תגיד לי ששכחת...?"
אני אומר
"אני? מה פתאום, פשוט עוד לא הספקתי לאכול. אולי תעלי?"
היא חושבת שם למטה ואומרת בחצי אכזבה חצי פשרה
"טוב, אני עולה."
אני ניתק במהירות מהאינטרקום ורץ לחדר לזרוק כמה בגדים לתיק.
בדרך אני נזהר לא לדפוק את הזרת של הרגל בכל מיני שפיצים של
שולחנות. אני ממלא את התיק בשתיים שלוש חולצות מכנסיים ומספיק
לזרוק פנימה גם סנדלים והיא כבר דופקת בדלת. אני ניגש ופותח.
אני אומר
"תכנסי."
ולוקח ממנה את התיקים שלה. כמה תיקים היא הביאה. מה יש לה
לסחוב שם, אני חושב, וחושב גם שאולי כדי לי לדחוף לתיק לי עוד
כמה דברים, מגבת, למשל. בכל אופן, אנחנו הולכים למטבח. אני
יושב אוכל והיא מוזגת לעצמה כוס מים. רק בריאות הבחורה הזו,
והרבה כאב לב.
בין החביתה לקולה אני שואל
"את רוצה שאני אביא גיטרה?"
היא מהנהנת. אני מוסיף לאכול.
בין הקוטג' לחביתה אני שואל
"ונרגילה?"
היא מהנהנת. אני מוסיף לאכול.
בין הקולה לקוטג' אני שואל
"את רוצה ש..."
והיא חותכת
"אתה מסיים? נהיה מאוחר."
אני סותם. אני בולע. הגרוגרת שלי עולה ויורדת. הנה, בלעתי.
עכשיו זה כבר בטח מתעכל.

אנחנו נוסעים. זה די נחמד. אני לא אוהב מזגן אז יש רוח של
חלונות פתוחים באוטו שנוסע מהר. רוח עם הרבה רעש. ורעש זה יופי
כי אנחנו שותקים. הרדיו איבד את הקליטה, אני אומר
"אנחנו בין תדרים."
ומנסה להשמע מבין ולשחק קצת עם הסקאלה. היא לא אומרת כלום
ומביטה החוצה. אני חושב לעצמי שאני חייב להפסיק לסחוב את עצמי
לשטויות כאלה, אבל כבר מאוחר מדי למחשבות כאלה. צריך פשוט לאלף
את המוח שיפסיק כבר להכנע לחיוכים. בדרך, אנחנו עוצרים לאכול
משהו בתחנת דלק. לי טעים ולה יש כוס מים מול העיניים. אבל איפה
העיניים שלה אני לא יודע כי אני משתדל לא להסתכל. אני חושב
לעצמי שאני לא אחזיק מעמד סופשבוע שלם בצורה הזאת, אבל אני
עדיין לא אומר לה כלום. עדיין, כי אני די בטוח שאני עוד אגיד.
אחר כך ממשיכים לנסוע.

עם ערב מגיעים לחוף המזרחי. נכנסים, נדמה לי שללבנון, משהו
בנאלי כזה. היא כוונה אותי ואני לא הבעתי התנגדות. אם אתה לא
יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם, וכן, זה נשמע טוב יותר באנגלית.
חבל שאני לא אנגלו-סכסי. מתמקמים בין כל מיני אוהלים, פורשים
שקי שינה, יושבים. אני מחכה למשהו שיקרה כבר אבל היא עדיין
שותקת. בשביל להרגיש שאני עושה משהו ושלא נסעתי מאה ומשהו
קילומטר סתם, אני מדליק לי סיגריה. שעה אני נלחם ברוח של
הכינרת, ובסוף כשאני כבר מצליח, שואף לי שאיפה ראשונה
ומתכונן לקחת אחת נוספת היא אומרת
"בוא, נכנס למים."
ופתאום העיניים שלה בורקות, כאילו מישהו תקע לה מקל בתחת, והיא
כבר עומדת, משילה מעליה בגדים ונשארת לי בביקיני מול העיניים.
נכון שחושך ויש לי משקפיים, אבל רבאק, אני לא עיוור! אני נשאר
פעור פה כמו ילד קטן והיא מביטה בי מחויכת. היא אומרת
"מה קרה? ראית אותי כבר עם הרבה פחות!"
והיא צוחקת לעצמה ורצה למים. בדרך היא צועקת
"אתה בא?"
והצעקה שלה מהדהדת עד אלי. אני זורק את הסיגריה, אומר 'שתלך
לעזאזל!' ומתחיל להתפשט. אני שומע את הרעש של המים כשהיא קופצת
פנימה ומקווה שהיא שברה את הראש מהסלעים. אבל זה לא קורה ואני
שומע אותה צועקת מלמטה
"תכנס, המים ענקיים!"
אני לא יודע מה זה בדיוק אומר - מים ענקיים - אבל באותו רגע זה
נשמע טוב מדי בשביל שאני אפספס את זה. אין לי כוח ללבוש בגד ים
ואני רץ בתחתונים למים. את המשקפיים אני משאיר בנעל ונהיה
סומא. בדרך יש המון אבנים ואני מקלל כל רגע שאני לא איתה במים.
כמו ברווז אני מדדה בזהירות, משתדל לא להשתטח כמו אדיוט על
האדמה, ואיכשהו מצליח, ולבסוף
ספלאש!
ואני במים. והם קפואים. אני צורח כמו משוגע
"יעל!!! יא שקרנית!"
ואני שומע אותה צועקת איפשהו לידי
"אל תהיה כזה נקניק! זה תיכף יתחמם."
והיא צודקת כי אני מתחיל להשתין מרוב קור, ולאט לאט המים באמת
מתחילים להתחמם. ולא רק המים.

לא היה צורך במלים. המים של הכינרת, והכוכבים והשמיים
השחורים וכל הזבל הרומנטי הזה, שרק עכשיו אני יכול להגיד שהוא
זבל רומנטי כי באותו רגע הוא היה קסום מאין כמותו, עשה את כל
הדיבורים הלא נחוצים. לאט לאט התקרבנו, ומהר מאד נעלמו להן כל
העכבות, ואני נזכרתי בגוף שהספקתי לשכוח. וככה, אט אט, משהו
התחיל להפשיר. ואחר כך הוא רתח, ורק בסוף הוא התפוצץ, אבל עוד
לא הגענו לשלב הזה.
היה טוב. אין מה להגיד, היא יודעת מה היא עושה, והיא טובה בזה.
כל הכבוד, לא יודע. אין לה לי מה להגיד. אין מלים לדברים כאלה.
יש רק ריחות של זיעה מתוקה, הרבה לשון ורטיבות, הרבה חום
וקרבה, הרבה מגע. הרבה מאד מגע. המון יצרים, המון גוף, המון
גוף. המון מגע וגוף ויצרים. אני מתחיל לחזור על עצמי. אין מה
לעשות, זה מה שהיה שם. במימיה המתוקים של הכינרת.
אני מקווה שיש פילטרים במוביל הארצי.

אחר כך יצאנו לנוח על החוף. שוכבים זה על יד זו ומביטים
בשמיים. היא שאלה אותי
"אולי תנגן משהו?"
שלחתי יד לשערה ושאלתי
"את רוצה?"
היא שלחה יד לשערי ואמרה
"כן, אני רוצה."
וזה נאמר כל כך ברוך שלא הייתה לי שום ברירה. אונס בהסכמה.
התרוממתי והבאתי את הגיטרה. יושב לידה ומנגן לה. עבורה,
בשבילה, לכבודה, למענה, אך ורק לה.

פרפרים שוב חגים בתמונה
פרפרים מבשרים אהבה

היא עוצמת עיניים

שלי ושלך עומדים במטבח
פתאום את אומרת חבק
וקיר השתיקה מתפרק

היא פותחת עיניים, מסובבת ראש ומסתכלת עלי. אני מביט בה

פרפרי תעתוע, פרפרי השיגוע
היו שם תמונות שלי ושלך

היא מחייכת, אני שר

ועכשיו הפרפר שוב ברח

היא מורידה ממני את המבט ומחזירה אותו אל השמיים. החיוך נעלם,
אני מתקדם

הצבעים שוב חיים בתמונה
הצבעים - צבעי אהבה

היא מזיזה את ראשה עם המנגינה. אין לי שמץ של מושג מה היא
מרגישה

כחול ואדום, ירוק וכתום

אין לי שמץ של מושג על מה היא חושבת

אך פתאום מתכהים הצבעים
פתאום מתקרבים עננים

אני כבר לא יודע למה אני שר את השיר הזה

ענני תעתוע - ענני השיגוע
תמונה בחלום שלי ושלך
ועכשיו הפרפר נעלם.

היא שוב מביטה בי, אני עוצם את עיני ושר

עכשיו תשמעי את איך שאצעק

ולוחש

אני אוהב אותך

המנגינה ממשיכה ואני עודני עוצם את עיני. לאט לאט דועך, ולבסוף
נגמר. ודי. רוצה לפתוח את העיניים. פוחד, פוחד מאד. פוחד מאד
מאד. יושב ככה עוד רגע אחד ארוך מאד, ואז לאט לאט ---
והיא שם מולי. מחייכת אלי. היא אומרת
"אתה שר יפה."
אני אומר לה
"תודה. רוצה עוד אחד?"
וכבר חושב על איזה שיר אחר, טיפה יותר נאות, אבל היא לא נותנת
לי, שולחת ידיים, מעיפה את הגיטרה קיבינימט ואומרת
"תחבק אותי. בוא, תשכב לידי, תחבק אותי."
שוכב לידה. מחבק אותה. שוכב לידה ומחבק אותה. אתם מאמינים? אתם
מבינים כמה זמן עבר? אני מבין כמה זמן עבר? לא, אני לא,
בעיקר לא מה שאני עושה. אבל זה בסדר, זה מותר. וזה נעים.

הלילה עובר ואנחנו מעשנים נרגילה. כלומר, אני מעשן, והיא עושה
את עצמה נהנית. אבל היא לא. זה מצחיק אותי והיא רואה את זה
ומחייכת. כמה היא יכולה לחייך? אחר כך היא אומרת
"אני רוצה להראות לך משהו."
אני מושך בכתפיים.
היא קמה והולכת לתיקים שלה. היא נוברת בהם ואני בינתיים מסלסל
עשן ומסתכל לכיוון הכללי של המים. אני לא רואה אותם אבל זה לא
מפריע לי. הראש שלי ריק ולא אכפת לי. אני לא אמור להיות שם וזה
לא משנה לי. העיקר שטוב לי. העיקר שטוב.
היא חוזרת עם מחברות. היא מתיישבת לידי בישיבה מזרחית ומניחה
את המחברות על רגליה המשוכלות. 'היא עדיין בביקיני', המוח שלי
רושם לפניו.
היא פותחת מחברת ומתחילה לקרוא

"שלושים ביולי, יום שישי.
מישהו התחיל איתי היום במקדונלד'ס. קוראים לו אייל והוא סיפר
לי כל מיני דברים על השירות שיהיה לי בצבא. הוא נחמד. הוא היה
עם חבר שלו ונראה כאילו אין להם מה לעשות. הוא נראה כאילו הרבה
זמן לא הייתה לו חברה. הוא נתן לי את הטלפון שלו. חבל, הוא לא
יודע שבחורות אף פעם לא מתקשרות? נו מילא, לילה טוב."

"שני באוגוסט, יום שני.
אולי כדאי לי להתקשר? למה אני בכלל חושבת עליו? אייל."

"שישי באוגוסט, יום שישי.
תראו תראו, הוא חזר. יפה יפה, לבחור יש אמביציה. ניתן לו
להתאמץ קצת."

"שמיני באוגוסט, יום ראשון.
גור התקשר אלי. לא דברתי איתו קרוב לחודשיים. מה פתאום הוא
מתקשר? מה קרה - החרטה אוכלת אותך חמודי? אין מה לעשות, על מה
שוויתרת כבר לא יהיה שלך!"

"שלושה עשר באוגוסט, יום שישי.
אייל עומד במבחן, הוא בא שוב. החלטתי להיענות. מגיע לו לפחות
את זה. חוץ מזה, הוא לא כל כך נורא. הוא מדבר קצת על עצמו
ומשתדל להגיד דברים שנשמעים יפה, אבל בסך הכל הוא בסדר. חוץ
מזה, מגיע לי קצת לצאת. מה קרה? יפה. לילה טוב."

"ארבע עשר באוגוסט, יום שבת, אור ליום ראשון.
לילה, שתיים וחצי אחרי חצות.
יצאתי עם אייל. היה נחמד מאד. לא מדהים אבל נחמד מאד. אני
חושבת שאני אמשיך בזה. למה לא, בעצם?"

"שמונה עשר באוגוסט, יום רביעי.
שוב גור התקשר. הכנסתי לו הפעם. 'גור תשמע, מחמיא לי והכל, אבל
כדאי שתדע שיש לי מישהו. אתה יכול להמשיך להתקשר, בטח, אני
אשמח.'
בטח שאני אשמח, נראה אותו מתקשר אחרי זה."

"עשרים באוגוסט, יום שישי.
מאוחר כבר, אייל הרגע הלך. הוא בא אלי הפעם. זה היה רעיון שלי,
לא היה לי כח לצאת, והתחשק לי מבחן קטן. הוא עבר, הוא לא נגע
בי. שימשיך ככה, אולי אפילו יצא לו מזה משהו."

וככה היא המשיכה וקראה, מחברת, ועוד מחברת, ושנתיים שהיו נפרשו
לי מול העיניים ושמעתי הצגה בשמונים אלף מערכות שאני בה אחד
מהגיבורים הראשיים אבל מעולם השתתפתי בה. איפה הייתי בכל
הסיפורים האלה? בכל רחשי הלב הקטנים האלה שנסתרו מעיני? מכל
המבחנים, המשחקים, העמדות הפנים, הדמע והחיוך, היופי והכעס.
איפה הייתי? למה לא ראיתי? איך לא הרגשתי גם אני? ובינתיים
שאני חושב והיא כבר במחברת האחרונה

"רביעי באפריל, יום ראשון.
הוא פוגע בי. הוא לא רואה אבל יום אחרי יום הוא נוגס בי נגיסה
נוספת ועוד מעט אעלם. כמו בשיר ההוא של שלמה גרוניך שמפחיד
אותי. הוא לא רואה איך הוא הורס אותי. למה הוא אוהב אותי פחות?
למה, למה הוא לא יכול לתת לי אהבה כמו שאני נותנת לו? לפעמים
אני חושבת שאסור לי להתמכר ככה לבני אדם. בני אדם הם רעים
ופוגעים וכפויי טובה ידועים. אני חייבת להפסיק עם זה. אבל אני
אוהבת אותו. איך אפשר להפסיק לאהוב?"

"עשרים ושתיים באפריל, יום חמישי.
מה שהיה בינינו נעלם. אני כבר לא זוכרת ממה זה התחיל, כאילו
שמאז ומתמיד לא היה שם כלום. אבל בכל זאת, שנתיים ושמונה לא
הולכות ברגל. אני כבר לא מבינה מה קורה. אין לי כבר כח
להבין."

"רביעי במאי, יום שלישי, ל"ג בעומר.
היינו במדורה של חברים שלו. כל הערב הוא השתכר ושר איתם שירים
דפוקים בגיטרה. אני שונאת את החג הזה. אני שונאת אותו ואת
העולם הזה ואת עצמי. הוא אפילו לא נגע בי. כולם היו ביחד מסביב
והוא פשוט נרדם לידי. כמו ילד קטן וטיפש. אבל למה גם אני ילדה
קטנה טיפשה? למה אני לא עוזבת אותו?"

"שישי במאי, יום חמישי.
כי אני אוהבת אותו, וכי אני מפחדת יותר מדי להיות לבד. לקח לי
יומיים להבין את זה. זה די גרוע."

"עשירי במאי, יום שני.
דברתי על זה עם ליאת. היא אמרה לי שבזמן האחרון רואים את אייל
פחות ופחות. התחלתי לבכות לה. אמרתי לה שאני לא חושבת שהוא
אוהב אותי עדיין, ושנראה לי שהוא שונא אותי ושהוא מת כבר
להיפטר ממני. בכיתי אצלה אולי שעה וחצי וכבר נשארתי לישון
אצלה. אני עכשיו אצלה. אני רוצה להרדם ולישון. לישון לישון
המון המון ולהתעורר כשאייל לידי ואין כבר את השטויות האלה.
אוף!!! נמאס לי מכל זה."

"עשרים ושמיני ביוני.
זהו, נגמר אין יותר. אין מה להוסיף, פשוט אין יותר וזהו. אין
טעם לחשוב ואין לי כח. אני שמחה שהוא הלך. לי לא היה הכח לעשות
את זה. בסך הכל הוא רק שחרר אותי, זה הכל. עשה לי טובה שהלך.
מקווה שלא יחזור. אידיוט אחד. אפילו את זה לא ידע לעשות כמו
שצריך. ישב בהה בי כמו ילד ושתק כמו דג באקווריום. אני שואלת
הוא עונה בשקט ומוריד עיניים ברצפה. אני לא חושבת שהוא בכלל
הסתכל עלי מהרגע שנכנס, אני לא חושבת בכלל שהוא זוכר איך אני
נראית. אולי זו הבעיה, אולי הוא כבר לא אוהב איך שאני נראית?
אבל מה הוא רוצה שאני אעשה, הבן זונה הזה הבן זונה.
הבןזובנזובהךלחככיךלסבח."

"שישי ביולי, יום שלישי.
אני עדיין חושבת עליו. אני כבר יותר בסדר, אבל עדיין חושבת. מה
זה חושבת, לא יוצא לי מהראש, כל הזמן הוא שם. כל הזמן. וזה
בעיקר בגלל שהוא לא מתקשר ולא מסביר לי כלום. אמר שדי והלך, לא
אמר למה ומה. כלום, הלך. מה הוא חושב, שאחרי שנתיים ותשע לא
מגיע לי לפחות הסבר, נשיקת פרידה, עוד לילה אחד ביחד? אוף..."

"אחד עשר ביולי, יום שישי.
יופי, סוף כל סוף התקשר. כאילו הכל כרגיל, כאילו לא היה כלום.
דברנו. היה טוב לשמוע אותו. מה אני מקשקשת, היה מצוין. אחר כך
סיימנו, שאלתי אם הוא יתקשר שוב והוא אמר שנראה לו שכן. אחרי
שניתק בכיתי. עכשיו נרגעתי קצת. אני חושבת שאלך לישון."

"חמישה עשר ביולי, יום שלישי.
הוא שוב התקשר. רבנו על משהו. אני לא זוכרת על מה. אין לי כח
אליו. אין לי כח לזה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ממשיכה
עם הכל כאילו בסדר ובוכה בלילות. מה זה ולמה זה מגיע לי? המון
שאלות בלי תשובות. לא רוצה לריב איתו, רוצה שיאהב אותי ושנחזור
להיות ביחד. אוף, למה לא יכול להיות בסדר? אני לא מבינה יותר
כלום."

"שמונה עשר ביולי, יום שישי.
פתאום הוא בא אלי. ישבנו אצלי בחדר. היה מוזר. היה מוזר לא
לגעת, היא מוזר לא לנשק. היה מאד מוזר. שתקנו הרבה. הסתכלנו,
על החדר ומדי פעם, כשלא רואים, אחד על השני. אני חושבת שאני
כבר לא אוהבת אותו, אני חושבת. אולי לא. אבל טוב שהוא בא.
למרות שהיה סתם. אולי הוא עדיין מרגיש משהו, אולי לא. אולי הוא
זאת הדרך שלו להגיד לי שנשאר ידידים. חרא."

"עשרים ושש באוגוסט, יום ראשון
היום היינו אמורים להיות ביחד שלוש שנים. בטח היה לוקח אותי
לאנשהו בסופשבוע. במקום זה יבוא אלי ביום שישי ונשתוק.
גם זה משהו."
והיא מסיימת את המחברת האחרונה. זו התקופה שהתחלתי לבוא אלי
בימי שישי אחרי צהרים. חרא של תקופה, את זה גם אני יודע.
ופתאום אני חושב שזה איפה שאנחנו היום. אני מסתכל עליה רגע.
היא שותקת, היא לא מביטה בי. אני ממשיך לחשוב, ומנסה להבין
למה היא סחבה אותי לפה ומתחיל להבין. היא רוצה שנחזור, זה
מאד פשוט. היא מנסה לראות אם אני עדיין מרגיש משהו או שבאמת
כבר אבוד.
נו ו---?
אני מרגיש משהו? הכל אבוד?
לא יודע, איזה מין שאלות היא שואלת? מה זה הטריקים האלה, זה לא
יפה!
ואני מתחיל להתרגז ומדליק לי סיגריה. אני לוקח כמה שאיפות
ופתאום היא שולחת יד ולוקחת את הסיגריה. הרבה זמן לא ראיתי
אותה מעשנת. היא עדיין עושה את זה הכי יפה שראיתי. אני חושב
שאני מתחיל לענות לעצמי על כל מיני שאלות.


אחר כך לילה כבר ושנינו עייפים. הרבה עבר וכל זה היה דחוס בזמן
מאד קצר. עשרים, עשרים וחמש דקות, לא יותר. זה קשה, זה מתיש.
אנחנו שוכבים יחד באותו שק שינה. אנחנו צמודים וזה מוכר מאד
ונעים מאד. היא שותקת ומעפעפת. אני יכול להרגיש את הריסים שלה
נוגעים בי. אוי כמה שזה טוב. אני אומר לה
"את יודעת, גם אני התגעגעתי."
היא שותקת, היא נותנת לי לדבר עכשיו. אני ממשיך. אני מדבר
בלחישות
"לא היה לי קל, ואם את חושבת שיש לי את כל הפתרונות אז את
טועה. אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד, אין מה לעשות. אחרי
שנתיים ומשהו משהו מתחיל להתפוגג. אחרי הכל, לא היינו נשואים.
לא יודע בדיוק מתי ואיך אבל לאט לאט התחלתי להרגיש פחות ופחות,
ותאמיני לי שהיה לי קשה עם זה. והיה לי קשה עם זה שזה פוגע בך
ושאין לי מה לעשות עם זה. תאמיני לי שאני זוכר את הל"ג בעומר
ההוא, זוכר מצוין. אני יודע שהתנהגתי מגעיל. קיוויתי שתזרקי
אותי. אבל את לא, ואני לא יודע כבר מה הרגשתי, יעל, אבל כבר לא
הרגשתי אותו דבר ולא יכלתי לעשות עם זה כלום. כל החברים שלי
אמרו לי שאני דביל שאני בכלל מייסר את עצמי ושאני צריך לחתוך
את זה, אבל לא היה לי לב ולא היה לי אומץ ולא היה לי כלום. את
יודעת טוב מאד שאני פחדן, אין מה לעשות. אני יודע שהיה מסריח
ואני יודע שהייתי קר מגעיל ומרוחק. אני יודע. וזה היה חרא
ואני יודע גם את זה. אוף... זה היה קשה עבורי לא פחות. ובסוף
חתכתי, ותאמיני לי שאכלתי את עצמי, עד שלא נשאר מה לאכול
וחשבתי להתחיל מהתחלה, אבל זה לא היה קל. אז התחלתי לבוא אליך
ומפעם לפעם ראיתי כמה שזה מיותר וכמה שכבר אין שום דבר ועם
הזמן התחלתי להבין שנוח לי עם ההרגל המוזר הזה ושהוא לא מסב
שום רע לאף אחד מהצדדים. זה הכל, סתם סטטיות עד שיקרה משהו.
והנה את באת עם הטיול הזה שלך וסחפת אותי. מודה, סחפת, ועכשיו
אנחנו שוכבים פה, קרובים ככה שאת יכולה להרגיש לי את כל האברים
הפנימיים, ואני לא יודע בכלל מה עובר לי בראש ובלב ובזין, ואני
לא יודע בכלל מה אני מדבר ומה זה הקצב הזה, אבל אני יודע דבר
אחד.
אני יודע שזה מוכר וטוב ונעים, ואני חושב שאני מרגיש משהו. אני
לא רוצה להשלות, לא אותך ולא את עצמי, אבל אני די בטוח שמשהו
מדגדג לי בבטן וזה לא רק הרעב.
זו את. ללא ספק. וזה עושה לי טוב, ותאמיני לי שאלה לא רק מלים.
אני יודע שאני מדבר כאילו יפה עם בחורות בשביל להרשים, אבל את
יודעת היטב שאין לי שום אינטרס לעבוד עליך. הכל שטוח גלוי
וברור."
שתיקה. אני לוקח אוויר. היא עדיין מביטה בעיניים גדולות. אני
מתחיל להזכר בכל הדברים הקטנים האלה שלה. העיניים, האף, הכתם
הקטן מתחת לעין ימין. הכל. ואני אומר לה
"יעל"
והיא לא עונה, רק מסתכלת. אני אומר
"יעל"
והיא לא עונה, עדיין מסתכלת. אני לוחש
"אני חושב שאני..."
והיא עוצרת ומצמידה אצבע לשפתותיי כמהסה אותי. כאומרת לי,
עזוב, אל תגיד, אני יודעת. ובאותו הרגע אין מאושר ממני כי גם
אני יודע את מה שהספקתי לשכוח, וברגע גדול של אושר היא מורידה
את אצבעה, ומקרוב מאד אני רואה כיצד שפתיה נוגעות בשלי.

בלילה אני ישן כל כך טוב וחולם כל מיני חלומות. על אנשים
שמדברים בערבית על כל מיני דברים ועל בית הספר היסודי שלי ועל
יפנים, ואחר כך גם עליה ועוד משהו ואני כבר לא זוכר מה.

בבוקר אני מתעורר לאט ומזיע בתוך שק שינה. השמש מאירה בול
עלי ואני פשוט שטוף זיעה דביקה. לאט פוקח את עיני. מסביב אור
צהוב ומעצבן של צהרים בכינרת וחם מאד. צעקות של ילדים במים
וריח של מבוגרים עושים על האש. אחרי כמה רגעים אני מבחין שיעל
איננה. אני מתיישב ומשפשף עיניים, מוחה קורי שינה. מביט סביב.
איננה.
חושב אולי הלכה למים. מסתכל סביב. אולי לאכול?
אבל איפה התיקים שלה האלה. לידי רק התיק שלי, נרגילה עם אפר
והגיטרה מונחת על הנרתיק שלה. אני נוגע בגיטרה והיא חמה מאד
מהשמש. אני חושב שנכוויתי. אני מושך בחזרה את היד.


אין יעל. הלכה. אחרי חצי שעה הבנתי שהסתלקה. לקחה את הדברים
שלה ונעלמה. לקחה לי את הלב, שמה אותו במקום גבוה מוצל וקריר,
והלכה. ואני שוכב פצוע ושותת, וכל כולי כאב וכעס. אני מקווה
שהיא לפחות צוחקת. סידרה אותי הבת זונה. בת זונה. סידרה אותי.
הכל תכננה, את כל הנסיעה הזאת. מההתחלה. אומנית, צריך לשים
אותה במוזיאון.
נתנה לי לטעום, נתנה לי להזכר, נתנה לי להרגיש, ואז - בת
זונה!!!
יופי של פאנצ' ליין. משחקים על גבי משחקים.
גן ילדים.
אני מדליק סיגריה באוטו בדרך הביתה, מתעצבן על הרדיו שלא משמיע
כלום חוץ מתחנות מקומיות ומתעלם מטרמפיסטיות בבגדים מינימליים.
הכל נוזל, הכל מזיע, הכל מגעיל ונדבק לגוף. הקילומטרז' מטפס.
אני כועס ונוסע מהר. אני בוער. הסיגריה בוערת. בחוץ הכל בוער
ועולה בלהבות. חם מאד, סוף אוגוסט.
אני חושב לעצמי. אני חושב לעצמי. אני חושב לעצמי.
אני נטרף.
אני חושב, כל אחד מקבל את מה שיש לו.