בכל תחנה הוא היה יורד מהדלת האחורית, עולה שוב בקדמית והנהג
היה מנקב לו מחדש. שיער שטני, מאפיל על עיני תכלת עם מבט לא
ברור. כל תחנה, כמו אחוז דיבוק הוא ירד ככה ועלה שוב. לפעמים
אפילו פעמיים, אם המצב איפשר ועמדו בתור לעלות מספיק אנשים כדי
לעכב את האוטובוס לעוד כמה שניות.

צפיתי בו, המון. בשל הסקרנות ואולי בשל ההנאה שהסבה לי היכולת
המוחלטת לחזות את מהלכיו, ללא שום הגיון ברור. לעתים היה מעיף
את קווצת השיער הקדמית שחמקה לה למרכז מצחו תוך כדי הליכה,
מיישר את קו מכנסיו או מגניב מבט למראה הצדדית תוך כדי ירידה.

ואני, הייתי עסוקה בלבהות, בלתהות. מרוב סקרנות פספסתי את
התחנה שלי. כבר לא הייתה שום תכלית להיותי על האוטובוס הזה.
עתה יכולתי, גם אני, באותה המידה, לרדת ולעלות מהאוטובוס בכל
תחנה ובלי שום סיבה מיוחדת. סתם כי בא לי.

בחנתי את עצמי במראה לידו, יישרתי לצידו את קו מכנסי, העפתי
קווצת שיער טורדנית שחמקה למרכז מצחי, ותוך כדי שפסעתי לצידו
את המסלול המוכר (מהדלת האחורית לדלת הקדמית), מתנשפת קמעא,
שאלתי: "מה, אין לך חופשי חודשי?"