שבע דקות חיכיתי לאוטובוס המזדיין. בזבוז של זמן מיותר. "הצו
גיוס לא יחכה לאף אחד".
ובסוף הם גם אמרו לי לחזור כי לא הספקתי הכל. אין לי זמן לכל
השיט הזה. יש לי עוד ללמוד לתנ"ך, לדבר איתו, לרוץ קצת, לכתוב
כתבה לעיתון בית ספר, לחשוב על רעיונות לפורים, לעשות תיקון
מבחן במחשבים ולהספיק גם לישון הלילה.

- "את מושלמת!", שלי אמרה לנופר. והיא באמת הייתה כזו במידה
מסויימת.
- "די, תפסיקי", היא אמרה בחצי חיוך. נראה היה שהיא מתקשה
להבין את מלוא הכוונה.
- "תסתכלי על עצמך! כל דבר שבני נוער רגילים צריכים יש לך: את
כוסית, את חכמה, את מוצלחת ומוכשרת - גם יודעת לכתוב, לא חסרים
לך חברים, את מתנדבת המון, עושה ספורט, יש לך חבר חמוד שאוהב
אותך..."
- "זה ממש נחמד לשמוע את זה. אבל שלי, זה ממש לא נכון... יש לי
המון חסרונות! אין לך מושג עד כמה אני באמת דפוקה..."
- "מה את מדברת שטויות, את מושלמת..."
נופר חייכה ושתקה. העיפה את השיער השחור החלק שלה מעל לפנים
ואמרה רק: "טוב די, בוא נחזור ללמוד, אנחנו גולשות מהנושא..."


בגידות...

- "ורד סוף סוף הסתכלה עלי. כל כך הרבה זמן רציתי אותה, פנטזתי
עליה... "
- "נו אז לך על זה."
- "אבל מה עם נופי?"
- "היא תחייה. היא גם ככה לא שמה עליך אף פעם יותר מידי."
- "כן טוב נו... זה נכון. היא יכולה להשיג את מי שהיא רוצה."
- "אבל ורד הזו... שאוווה..."

תהיות...

- "תשמעי... אני חושב שמגיע לך מישהו יותר טוב."
- "מה יותר טוב? למה?"
- "אני לא יכול לתת לך את מה שאת צריכה ומגיע לך יותר... הרבה
יותר..."
- "אבל...."

דמעות...

- "מה נתת לה?"
- "שום דבר... עזוב, היא תהיה בסדר..."
- "מותק, לראות בחורה יפה ולנצל ככה זה לא לעניין."
- "מה יכולתי לעשות? היא פיתתה אותי."
- "תעשה לי טובה... שאחת כמוה תפתה אותך?"
- "כן נו, מופקרת אחת גם כן. ניסתה גם לברוח..."
- "אז מה עשית? ככה השתמשת בכוח על בחורות?"
- "היא תחיה... כולה התחצפה קצת, אז קיבלה סטירה."
- "ככה... טוב אתה משאיר אותה פה?"

אבדון....

- "או הנה את... חיפשתי אותך."
- "מה קרה?"
- "מה נסגר איתך? את נראית כמעט מתה... בואי אני אקח אותך
הביתה."
- "שלי... מה קרה?"
- "אני לא יודעת בובה. בואי נחזור הביתה."
- "אה... אני לא מרגישה טובבבבבעעעעע...."
- "אויש... היית חייבת עלי... איכס... טוב נו, בואי כבר אני
אעזור לך. "
- "הכל מסתובב, שלי... למה הכל מסתובב?"
- "לא שותים ככה ילדה.... תרגישי מחר יותר טוב."

אמא ואבא היקרים, כל שנותר לי זה רק
רסיסים.

רסיסים של אושר, רסיסים של אהבה,
רסיסים של הרגשה שאני באמת שווה.

השגעון תוקף אותי, מחיר השלמות המדומה,
כי כשטובים בהכל, בעצם לא טובים במאומה.

אני שוכבת כאן מתבוססת ברסיסים שבקושי נותרו לי
ובעוד קצת דם, וחשבתי על זה ובאמת באמת
נמאס לי כבר מכל העולם.

הוא לא אוהב אותי יותר לא יודעת למה,
אבל בקרוב כבר לא יהיה לי חבר, ונמאס לי כבר
לאחוז בקצות האצבעות, בחברים, בחברות,
בציונים, בלימודים, בחיצוניות, בכיף ובסתם להיות.

צמח לי חצ'קון ענק על האף. אז ניפצתי את המראה.
נכנסתי אתמול לטריפ מטורף,
אבל הוא נגמר, משהו קרה ודי, אני מרגישה
נורא...

חלון. כמו בתוך חלום. גג של בניין אדום.
שמיים. מרפסת. ענן. כאב חג בלסת.
אנטנה. כביש. עמוד חשמל.
הולך שם איש. אישה
עם סל. פרפר חולף
וגם ציפור. רמזור.
שחור משחור.
ללכת אל
האור.