אפשר לראות, שהכאב, הוא כמו החור באוזון. החור שגדל, בכל שנה,
יותר ויותר. החור שלחלק כאילו לא אכפת ממנו. רק כששומעים
בחדשות, מזדעדעים, חוזרים לשגרה.

והכאב, שלאמהות ולאלמנות פשוט חודר ללב. שובר את העצמות.
ואנחנו? מה אנחנו מבינים?
ואני, הייתי רוצה לדעת. לדעת כדי לעזור. לדעת כדי לעשות. לעשות
טוב. טוב לאלה שכואב.
ואלי, אני לא רוצה, כי זה מפחיד. רק המחשבה על זה עושה לי
כואב.
ואלי אלה שעושים להם את זה, הם אלה שצריכים להבין. כדי
שיפסיקו. כדי שידעו.  מצד שני זה אחד הדברים שלא מאחלים לאויב.

אויב?! מצחיק אותי לחשוב על זה עכשיו.
כשאנחנו, :מתבגרים" (במרכאות!!!) עסוקים בלכעוס, בלמרוד,
לעצבן,עסוקים בלריב עם ההורים.
עסוקים בלשנוא- אבל זאת לא שנאה אמיתית.
כי אנחנו לא נבין. ומי שיבין, זה יהרוס. יהרו אותו.
בגלל השנאה, השנאה האמיתית-
כל שנה, כמו בכל שנה
נוספים אלמנות, יתומים.
אז מה בעצם אנחנו עושים?!
במה בעצם אנחנו עסוקים?!


שיעור לשון, מטלת "כתיבה יוצרת" (או שעליי לשים את ה-מטלה
במרכאות..)