הוא לא לבש את מעיל הארגמן ,
כי הכיר,דם ויין על גוניהם האדומים,
ודם ויין שטפו ידיו כאשר חזר מן המתים,
האישה המסכנה אותה אהב ,
והותירה מתה בין הסדינים.

הוא הולך בין בני הדין ,
בחליפת אשמו האפורה,
כובעו הבלוי עוד מוטה על ראשו,
וצעידתו גאה וקלה,
אך ,בי נשבעתי ,כי מעולם לא ראיתי אדם,
המישיר מבט כה עמוק של טוגה - אל היממה.

בי נשבעתי מעולם לא ראיתי אדם מישיר
מבט כה עמוק של תוגה
אל אוהלנו הכחול והקט
אשר אסירים יקראוהו רקיע,
ועם כל ענן החולף,
בזנבותיו המכסיפים כקליע.

הלכתי עם נשמות הכבולות בכאב
מעבר לטבעת הנידונים,
תוהה אם גדולה או בוז ראויים לאותם מעשים
כאשר קול פתאומי לחש לאוזני;
"עכשיו ישלם את חובו לתליינים"

אלוהים אדירים! קירות הכלא הסגור
לפתע הפכו כה אמיתיים ,
והשמיים מעל ראשי המושפל
הפכו קסדה של פלדה חורקים וחורכים,
ואף שנפשי הייתה צרורה בכאב
כל תחושותיי היו כמתים.

רק זו ידעתי ,צרור המחשבות אשר אותו רדפו
קוראות לו להחיש צעדיו ומדוע הביט ביום האפור
במבט כה עמוק של תוגה,
האיש הרג את אשר אהב ודינו חייב מיתה.