המרחק ההולך ונמתח ביננו,
כמו שרב הצר על עיר,
עייף את הדם הזורם
בין שני לבבות כפותים.

שתיקות שפעם ידעו לומר
דברים אילמים נקיים,
היום, בפעימות קצובות,
שואבות את האוויר
מן החדרים.

מילים שורטות מצטברות,
כלים לא שטופים בכיור,
צומחות למצבה מטונפת
גודלות רק כדי להזכיר.

ועכשיו את עומדת בדלת.
אני יכול לומר דברים כה רבים
שיפיסו את המרחק העומד ביננו.
אבל -

את לא עוזבת אותי.

את לא הולכת לשום מקום.

את לא עוזבת אותי, את לא הולכת לשום מקום.

את לא עוזבת אותי את לא עוזבת אותי אתלאעוזבת
אותיאתלאעוזבתאותיאתלא...



להתראות.

להתראות.

להתראות.