אבא שלי תמיד היה סתם מהנדס בעירייה. תמיד רן צחק עלי. אבא שלו
היה טיס קרב בחיל אויר והוא היה הורג את האויב ואחרי זה חוזר
הביתה עם צלקות על הידיים. רן אמר שיש לו אפילו אחת על הפנים,
מעל הגבה. לאבא שלי לא היו אף פעם צלקות, אפילו לא אחת. ובטח
שלא על הפנים. אבא שלי תמיד היה סתם כזה, מהנדס בעירייה.
כל הילדים בכיתה תמיד היו יושבים מסביב לשולחן של רן והוא היה
מספר להם סיפורים על אבא שלו מהצבא. איך שהוא היה טס במטוס קרב
המשוכלל שלו והורג את כל המטוסים האחרים. פעם אחת, ככה רן
סיפר, אבא שלו התרסק עם המטוס שלו בלבנון, איפה שכל המחבלים,
והוא היה לבד עם כל האויב. אבל הוא הצליח לברוח, כמו ההוא החזק
מהסרט הזה עם הפיצוצים שאני ורועי ראינו בקולנוע, והרג את כל
האויב. את כל האויב הוא הרג ולא השאיר אף אחד. רן אמר שככה הוא
קיבל את הצלקת שלו בפנים, מעל הגבה. אבא שלי היה מהנדס. הוא
אפילו לא ממש תכנן בתים, הוא רק היה עובר בכל מיני בתים חדשים
שבנו והוא היה מסמן כל מיני דברים בנייר שלו, ואחרי זה חוזר
חזרה לעירייה בשביל לכתוב על זה דו"ח בנייה.
פעם אחת, זה היה קצת לפני סוכות, ישבנו שוב בכיתה ושמענו עוד
סיפור של רן על אבא שלו. הוא סיפר איך שאבא שלו טס עם המטוס
החזק מעל מצרים ושם פצצות על הראש של האויב וראה איך הוא
מתפוצץ ומת, ומההתפוצצויות הוא קיבל כל מיני צלקות כאלה גדולות
על הידים. לאבא שלי בכלל לא היו צלקות. קצת לפני סוכות, אני
ואבא התחלנו לבנות את הסוכה בחצר. אבא הביא בטנדר של חבר שלו
מלא קרשים מאיזה בניין אחד, ולפני שהחבר שלו הלך עם הטנדר, אבא
כתב לו איזה משהו בנייר אחד ואז שניהם חייכו והטנדר לקח את
האיש משם. ביום השלישי כשבנינו, נזכרתי בסיפור הזה של רן, על
איך שאבא שלו הרג את כל האויב עם הפצצות וקיבל צלקות בידים.
נורא רציתי שגם לאבא שלי יהיו צלקות, כאלה גדולות כאלה.
כשהחזקתי את הקרש בשביל שאבא יוכל לתקוע מסמרים בלמעלה של
הסוכה, שאלתי אותו אם הוא הרג פעם איזה אויב. אבא שלי הפסיק
לשניה לדפוק עם הפטיש והסתכל עלי. אחרי זה הוא פשוט סובב את
הראש והמשיך לדפוק בפטיש על הלמעלה. הוא דפק ממש חזק ואני
הרגשתי שעוד מעט אני כבר לא אוכל להחזיק את ה
בערב, כשכבר הייתי במיטה יכלתי לשמוע את אבא ואישתו מדברים
חזק. אשתו כל הזמן אמרה "הילד מקבל את זה מהטלביזיה" ו"הילד לא
יודע מה הוא אומר" ואני הבנתי שהיא מדברת עלי, למרות שבכלל לא
הייתי הילד שלה. אמא שלי מתה כשהייתי ממש קטן. היא תמיד הייתה
חולה ויום אחד היא לא התעוררה בבוקר ואבא בא לחבק אותי ואמר
שאמא עלתה לשמיים.
אבא בכה ואני ריחמתי עליו ככה שהוא היה סתם מהנדס בעירייה ולא
טיס קרב כמו אבא של רן, כי אז הוא היה יכול לקחת אותה לשמים
במטוס שלו, ואחרי זה להרוג את כל האויב ולחזור עם צלקות על
הידיים. ואולי גם אחת על הפנים.

בסוכות ההוא לא יכלנו לשבת בסוכה, כי לא היה לה סכך, אבא לא
הספיק לבנות אותו. הוא פשוט הפסיק לבנות מאז אותו יום. אז לילה
אחד ירדתי ככה לסוכה וראיתי את אבא יושב בה לבד, למרות שזו
היתה סוכה בלי סכך. עמדתי שם עם עצמי וחשבתי על אבא שלי, ועל
רן והסיפורים על אבא שלו. ופתאום חייכתי ככה, לעצמי, וחשבתי
שלמרות הכל זה לא נורא כל כך, סוכה בלי סכך. כי כשאין סכך אפשר
לראות מלמעלה את השמיים ממש טוב. הסתכלתי על אבא מסתכל על
השמיים דרך הגג הפתוח של הסוכה. ואז הסתכלתי גם אני על הלילה,
וחיפשתי בין הכוכבים את אבא של רן, טס במטוס קרב שלו והורג את
כל האויב. ואני חושב שלשניה, כשממש התאמצתי, ראיתי את אבא
מחייך. יושב בסוכה בלי סכך.