"...מתוך המים. הראש של דני יצא מיד אחריו.
"איזה כיף!!!" הוא צעק, והשפריץ לכל הכיוונים.
נשארנו במים עוד איזה שעה, נראה לי. דני, יובל, שירה, תמר
ואני. השמש מכה בראשינו הקטנים ואנחנו מתיזים מים ולא אכפת לנו
מכלום. ימים של שמש נטולת דאגות, מסוככת עלינו מפני השמיים.
כשיצאנו החוצה חיכתה לנו אמא של יובל עם ענבים ואבטיח בצידנית.
אבא של תמר הקים שמשיה ואבא שלי ואבא של דני חפרו לנו בור ענק
בצל שלה ככה שיכלנו לשבת בפנים ולאכול.
אחרי שסיימנו את הפירות, אבא של תמר שאל מי רוצה ארטיק. כולנו
צעקנו בבת אחת והרמנו את הידיים שלנו כמו בכיתה. כל ההורים
צחקו, ואבא של תמר הלך לאיש עם הארגז שהסתובב על החוף כשהוא
צועק בקולי קולות: "בננה-תות-מלון-קסטה! ארטיק ארטיק! שוקו
בננה! ארטיק!"
אני לקחתי ארטיק קרח בטעם אננס. אני מפחד מארטיקים אחרים. אמא
בכלל אמרה לי אף פעם לא לאכול ארטיקים כי יש בהם צבע מאכל שלא
בריא לשיניים. אבל ארטיק אננס הוא לבן, אז אין בו צבע. זה
אפילו לא נשמע לי טעים, צבע מאכל, וקצת לא הבנתי איך כל האחרים
יכולים לאכול את הארטיקים הצבעוניים שלהם ככה, בלי לפחד.

בדרך הביתה, אבא פתח את כל החלונות ונסע מהר מהר. לאוטו נכנסה
רוח מהירה שהעיפה את כל השיער של אבא מהקרחת. ראיתי איך הוא
מסתכל עלי במראה שלו מדי פעם ומחייך. לפעמים הוא עשה לי
פרצופים. אני אהבתי להוציא את הראש שלי דרך החלון ולהרגיש את
הרוח מכה לי בפנים, אבל אחרי כמה שניות הייתי מכניס מהר את
הראש בחזרה פנימה, כי נזכרתי בשלומי שפעם נסע ברכבת כל הדרך
מחיפה עם הראש בחוץ ולמחרת לא יכל לפתוח את העיניים כי נתקע לו
משהו בעין ולא יכלו להוציא לו את זה החוצה איזה חודשיים.

כשהגענו הביתה, אבא סחב אותי על הכתפיים. בידיים שלו הוא החזיק
את התיק שלנו ואת הכדורעף שהבאנו. הוא רץ את כל המדרגות ואני
צחקתי מאחורה. כשהגענו אל מול הדלת של הדירה, הוא עצר. הוא
הניח את התיק על הרצפה, הכניס את היד לכיס, והוציא את המפתח.
אחר כך הוא תקע אותו בחור המנעול, ואז, לפני שהוא סובב אותו,
הוא לקח נשימה,
ורק אז פתח את הדלת. אני הייתי ילד קטן. בן שש, אולי. לא זוכר
בדיוק. אני רק זוכר שנכנסו פנימה. הוא הוריד אותי בכניסה וסימן
לי עם האצבע על הפה שאני אהיה בשקט. אחר כך לחש לי: "אמא בטח
ישנה." ואני שתקתי. הוא שם את התיק על יד הארון של הנעליים ואת
הכדורעף הניח על השולחן בכניסה. אחר כך נתן לי יד, והלכנו
בשקט, באיטיות, לכיוון החדר של אבא ואמא. הדלת הייתה סגורה.
עמדנו מולה. היה שקט גדול בבית. שששש.
אמא ישנה.


להלוויה לא לקחו אותי. אבא שם אותי אצל יובל והלך. אמא של יובל
עשתה לנו כדורי שוקולד. יובל הראה לי את אוסף ספרי חסמב"ה שלו.
היו לו ממש הרבה, והוא ניסה לשכנע אותי לקרוא אותם, או לפחות
חלק מהם, אבל לא רציתי. ישבנו על המיטה שלו ודיברנו קצת. קשה
לי לזכור על מה. אני רק זוכר שהיה לו בדיוק היה יומולדת
ושמתישהו, אחרי כמה זמן, הוא היה צריך ללכת לחוג שחייה. אמא של
יובל אמרה לי שזה בסדר. שאני אחכה בחדר של יובל ושאחר כך אבא
יבוא לקחת אותי. לא רציתי כל כך.
אחרי שיובל הלך היה לי נורא משעמם בחדר שלו. הסתכלתי על המדף
שלו, מעל לשולחן, איפה שהייתה השורה של החסמב"ה שלו. הסתכלתי
בשמות. המערה החשמלית, זה כל מה שאני זוכר משם. חסמב"ה והמערה
החשמלית. מוזר שזה מה שאני זוכר משם. את זה, ואת זה שכשאבא
הגיע, אז ממש לפני שהלכתי, אמא של יובל נתנה לי, על פתק כחול
קטן, את המתכון לכדורי שוקולד. אני זוכר שהיה כתוב שם לשים קצת
יין.

כל הדרך הבייתה אבא לא הוריד את המשקפי שמש שלו.
כשהגענו, הוא לא נשא אותי על הגב שלו. עלינו למעלה במעלית. אני
הסתכלתי בספרות מתחלפות. בסוף נהיה שם "4" והדלתות נפתחו. אבא
דחף את הדלת ויצאנו. עמדנו מול הדלת של הדירה. אבא הכניס יד
לכיס, הוציא את המפתח, דחף בחור המנעול,
לקח נשימה עמוקה,
ואז, במקום לפתוח את הדלת כמו תמיד, הוא הסתכל עלי. לא ראיתי
את העיניים שלו, כי הוא עדיין לא הוריד את המשקפי שמש, אבל
ראיתי את השפתיים שלו. ואת המצח חרוש התלמים. ואת הקרחת שלו.
הוא הסתכל עלי רגע ארוך. פתאום הרגשתי נורא לא טוב. נורא רציתי
לבכות, אבל פחדתי. אבא רק אמר: "לא היה לה כח יותר."
ופתח את הדלת.
נכנסנו. אבא הסתכל מסביב. בדירה היה ריח מוזר. של אבק כאילו,
כמו בבית של סבתא, אבל לא בדיוק. אבק יותר חדש. עכשיו אבא סוף
סוף הוריד את המשקפי שמש שלו ושם אותם על השולחן. אחר כך הוא
זרק על השולחן גם את המפתחות, ואז התיישב על הכיסא בכבדות.
נשארתי לעמוד על יד הדלת. לא זזתי. אבא סובב אלי את ראשו.
"בוא." הוא אמר, וסימן לי להתיישב לו על הברכיים. עשיתי מה
שאמר. הוא חיבק אותי ומלמל לעצמו. אחר כך משך את סנטרו שהיה
שעון על ראשי, הסתכל בעיניי, ושתק.
רגע ארוך מאד.
היה שקט גדול מאד בדירה. הרגשתי ממש לא טוב. ואז אבא אמר: "כבר
לא צריך להיות בשקט עכשיו. אמא ישנה."

אחרי איזה חודש, כשישבנו בבית של תמר, להכין שיעורים במולדת או
משהו, דני אמר שפעם סבא שלו מת. הוא אמר שגם אותו לא לקחו
להלוויה, כי הוא היה ממש קטן, ושאחר כך אמא שלו כל הזמן בכתה.
איזה שנה היא בכתה, ואז היא הפסיקה לדבר. "מאז היא רק מבשלת
ארוחות לאבא שלי ולי ולתומר." תומר היה האח הקטן שלו. תמר אמרה
לו שזה לא יפה לדבר ככה, ושצריך לדבר בנימוס. ואז היא הסתכלה
עלי. אני הורדתי את העיניים. דני צעק עליה שהיא מפגרת, אבל תמר
לא ענתה לו. אחר כך דני ביקש מיובל שיגיד לתמר שהיא מפגרת, אבל
יובל לא אמר כלום. דני התעצבן ושילב ידיים ורק אמר שכולם
דפוקים. ישבנו בשקט. אני חשבתי שחבל שאין לי איזה אח קטן, או
גדול, או תאום, כי עכשיו כבר אף פעם אף פעם לא יהיה לי.
בערב, באו לקחת את יובל..."