למה לי לסלוח, אם כבר למדתי איך מוחקים אנשים?
נכון, זה לא קל
ואולי אפילו צריך בשביל זה כישורים מיוחדים
אבל זה יותר פשוט מאשר לסלוח, יותר פשוט מאשר לבקש סליחה.
אולי זה נקרא לברוח,
אולי זה נקרא למצוא מחסה
אבל כשכואב לי, זה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות
אני בורחת ומנסה למצוא מחסה.

למה לי לסלוח, אם כבר למדתי איך למחוק את הדברים?
אפשר לצחוק מזה- אבל אפילו שכחתי איך הכל התחיל...
אני זוכרת שנפגעתי,
זוכרת שנכוותי,
זוכרת שנבגדתי,
ושכאב...

אז למה לי לסלוח, אם כבר למדתי איך למחוק את הכל?
מחקתי את הפרצופים,
מחקתי את המשפטים,
אפילו מחקתי את הרגעים הטובים.

לפעמים אני יושבת עם עצמי, בעיקר בלילות- כשאני לבד.
חושבת מה היה קורה אם לא ככה היה מסתיים הסיפור, מה היה יכול
להיות עכשיו אם משהו שם למעלה היה משנה את מהלך האירועים, היה
הופך אותו ל Happy End, למשהו שנוכל לצחוק עליו.
אולי היינו נשארות חברות טובות?
בטח היינו מדברות על הצבא, על ההורים, על האקסים ועל הנוכחים.
בטח היינו קובעות להיפגש ואז בשניה האחרונה מבטלות וכתחליף
מדברות בטלפון שעות.
ואז אני עוצרת את עצמי
כי לא רוצה להיסחף,
ומגחכת לעצמי
ונזכרת במכה,
נזכרת בעובדה שכלום לא יחזור להיות כמו שהיה,
ןמשננת לעצמי שוב ושוב
שכבר מחקתי אותך,
כי למדתי איך למחוק אנשים-
במיוחד את אלה שגורמים לי לבכות,
שמכאיבים.