יכל ואני יושבת על גדר מבטון ליד המזרקה.
השעה שלוש בלילה ואני מתחילה לראות כוכבים. ואז אני מבינה
שאני בעצם מסתכלת עליהם. בקריית חיים יש חוף ים מזוהם, ולמרות
זה אנחנו יושבות כאן, על חומת הבטון ומסתכלות לשמיים. לפחות
אני.
אף פעם לא התייחסתי לעובדה שבעצם אנחנו לא כל כך צריכות להיות
כאן.
"השנה תחלואת הסרטן בחיפה עלתה בחמישה אחוזים",  נזכרתי בכותרת
שפעם קראתי בעיתון.
מיכל מתבוננת בחול ותוקעת את המגף השחור שלה בתוכו. היא שומעת
את אורית מספרת לה כל מיני דברים חשובים, שאני לא כל כך הבנתי,
אולי בגלל שאני את אורית לא כל כך מבינה. אבל בנות תמיד אומרות
על החברות שלהן שהן חמודות גם אם הן לא מכירות אחת את השנייה.
'כן, היא בחורה חמודה'.
אורית הולכת ומשאירה לנו בירה אחת.
אני מסתכלת על מיכל.
היא מסתכלת עלי חזרה.
"מה?" היא מביטה בי משועשעת. מיכל תמיד אומרת שאני ילדה טובה.
וכשאני מתה לעשות משהו שאסור לי אני נלחצת כמו טמפון, ואז באמת
חבל לעשות את זה.
"כלום."
"תירגעי, רק בירה..."
"טוב."
"לא, את לחוצה!"
"אני לא לחוצה!"
"טוב."
"תפסיקי לחשוב שאני,"
"ילדה טובה?" מיכל משלימה אותי.
"כן..! זתומרת, אין לי מה להוכיח אבל..."
"אבל...?!" ואני רואה שמיכל נורא רוצה לצחוק אבל מתאפקת.
"נו כבר, תפסיקי להיות רכושנית ותביאי גם לי..."
"אה, עכשיו את רוצה?"
"גם קודם רציתי!"
"טוב, קחי..ותשתקי כבר."
"רגע..מיכל..."
"מה את רוצה?"
"....את חושבת שאפשר להשתכר מבירה אחת?"
"מה?!.... לא!"
"טוב רק שאלתי..."
"את מטומטמת, ולא רק זה את גם לחוצה."
"מה שתגידי..."
אני שותה והטעם מוכר. אני מסתכלת על הבקבוק השקוף וממש לא אכפת
לי שמיכל חושבת שאני לחוצה.
לפחות לא עכשיו. חשבתי שאני ארגיש שהוכחתי לה משהו, אבל לא
הרגשתי. זאת רק בירה.
"נו...? עד כדי כך נורא?"
"לא..למה את שואלת?"
"סתם, אני שומרת עלייך."
אני מסתכלת עליה וצוחקת, ישר מהבטן. מסתכלת על הכוכבים ועל
הגועל נפש שיוצא מהים וצחקת.
"את שומרת עליי? חשבתי שאת חושבת שאני ילדה טובה..."
"את?! כבר מזמן התנפצו לי כל האשליות..."
"למה? עכשיו אני נעלבת..."
"למה!?"
"כן, מיכלי..למה אני כבר לא ילדה טובה..זה נורא מעניין
אותי..."
כשאני ומיכל עסוקות בלגלות דברים אחת על השנייה, נשמע קול של
התנפצות של בקבוק מרחוק.
"שוב הרוסים האלה..."
אני מחייכת למיכל והיא מביטה בי במבטי הייאוש שלה.
"לא נורא מיכלי, הם תיכף ילכו..."
" זה כזה מציק..."
"חפיף, עזבי את זה..."
ועוד בקבוק נשבר. ואחריו נשמע צחוק ארוך ומתמשך.
אני ומיכל שותקות ובוהות אחת בשנייה. אני מחייכת וממשיכה
לשתות.  
מיכל ממשיכה להסתכל על הבחור הרוסי שמנסה לעמוד, אבל הוא לא
מצליח.
"הוא שתה קצת יותר מדי המפגר הזה..." מיכל עוד תוקעת בו מבטים
עצבניים.
"מה את מסתכלת עליו ככה?"
היא חושבת רגע.
"אני יכולה להישבע לך שהוא נראה ממש טוב הדבר הזה..."
"הרוסי?!"
"כן. הוא ממש שווה..."
"שווה?!" אני מסתכלת אחורה. ויש רק צללית לא ברורה בחושך.
"ברצינות..."
"לא," אני שוב עושה את עצמי רואה משהו, "אני לא הייתי מתחילה
איתו. "
"את לא צריכה...תמיד מתחילים איתך..."
"מה?! זה לא נכון..."
"באמת! עם כמה בנים אני התנשקתי השנה?!"
"מאיפה אני צריכה לדעת?!"
"אף אחד. עם כמה את התנשקת?!"
"אההה...מה הנקודה שלך?"
"שאת התנשקת עם שלושה בנים השנה...!"
"את סופרת?" אני צוחקת על מיכל והיא מחייכת אליי, טוב לדעת
שהיא לא רצינית בקשר לזה.
"לא, אבל את עושה..."
"כיף?!" אני משלימה את מיכל.
"כן...ועוד בתקופה כל כך קצרה..."
"זה רק בגלל שהפסקתי להיות נאיבית..."
"האופי שלך נאיבי, את לא מפסיקה להיות..."
"כן, אבל זה כמו שאני אשווה את מי שאת היית לפני דורון ואחרי
דורון.."
"אז את לא יכולה להשוות את עצמך לפני שהתנשקת ואחרי שהתנשקת?"
"אפשר להגיד שפתאום הכל היה פשוט ופחות מסובך... כי לפני זה
הכול היה אצלי רציני ועצוב כזה..."
"כן, את חושבת כשתתנשקי פעם ראשונה, זה יהיה עם אורות..."
"וזיקוקי דינור... ואז את מגלה, שמישהו דוחף לך את הלשון לפה
וזהו, בלי כל ערב יום העצמאות שדמיינת..." אני מסתכלת על
השמיים, באמת איפה כל הזיקוקי דינור?
"זה באמת נאיבי..."
"את רואה...?"
"אבל עובדה שגם אחרי שהתנשקת פעם ראשונה, היית מאוכזבת..."
"לא הייתי מאוכזבת מהנשיקה הראשונה שלי..."
"לפחות עד ש.."
"מיכלי, בואי לא נדבר על זה..."
"למה, בואי כן נדבר על זה!"
"האמת מיכלי, חשבתי על זה הרבה. ואת יודעת מה? עשיתי טעות. זה
היה מגעיל מצידי.
אבל לפעמים צריך לעשות טעות, כדי לעשות צעד נכון אחר כך. מכל
דבר רע קורה דבר טוב.."
" אני לא הייתי מתנהגת ככה במקומך..."
"חכי שזה יקרה לך, ואז נדבר על זה..."
"אני עדיין לא אעשה את זה, כי אני זוכרת כמה את הרגשת רע אחר
כך..."
"כמה שזה מוציא אותי זונה עכשיו, לא הרגשת רע כי ידעתי שאני
עושה משהו שאסור לי לעשות....
הרגשתי רע כי הייתי מאוהבת במישהו שלא מאוהב בי חזרה, נשבר לי
על הלב בגלל זה.
כל הזמן חשבתי על הנשיקה האסורה הזאת, ורק שחזרתי אותה בראש
עוד פעם ועוד פעם..."
"אז באמת היית מאוהבת בו..."
"אולי אני תמיד אהיה קצת מאוהבת בו...לפחות עד שאני לא אתאהב
באמת במישהו אחר..."
 
"איך את יכולה להתאהב במישהו מנשיקה אחת.."
"את יודעת שאני לא, אבל הכרנו עוד הרבה זמן לפני...אולי הרגשתי
אליו משהו עוד לפני, לא יודעת..וגם כשחשבתי שאני כבר אחרי
זה..פתאום ראיתי אותו וכל כך התרגשתי...לא קרה לך פעם שראית
מישהו ופתאום הרגשת ככה מהר מדי כמה התגעגעת אליו?! "
"אז את מאוהבת בו ממש חזק..."
"זה משהו שעוד לא קרה לי..לכי תסבירי את זה..."
"בגלל זה לא אמרת לו לא..."
"אם היית רואה אותו, גם את לא היית אומרת לו לא..."
"ברצינות?" מיכל מחייכת והעיניים שלה זוהרות.
"ברצינות..."
"אז אולי תכירי לי אותו?" אני שותה שלוק אחד מהבקבוק, ואני
רואה שהוא ריק...
אני מסתכלת על מיכל, ואחר כך שוב על הבקבוק, ומתחילה לצחוק.
"סבבה. לחתונה תזמיני אותי?"
"נחשוב על זה...."
אני ומיכל צוחקות והגלים עושים רעש על החול.
אני חושבת על כל הטעויות שעשיתי, אבל גם על הדברים הטובים
שנבעו מזה...
ואולי לא כל כך אכפת לי כבר לעשות טעויות. ואולי לא אכפת לי
להתאהב במישהו שלא מאוהב בי חזרה. וגם אם הוא כן הוא בחיים לא
יודה בזה...
"תפסיקי לחשוב, פשוט תעשי מה שטוב לך..."  
לפעמים מגיע זמן שהסרט נגמר והולכים הביתה. גומרים לחיות בסרט.
מתחילים להבין באמת מה קורה מסביב. וגם אם לפעמים זה כואב שם
בפנים, בתוך הלב...
איפה שהוא, אני שמחה...שבסופו של דבר לא דפקתי את עצמי...
עם כל התמימות הזאת.


מוקדש למיכלי (: