היא שוכבת לצידי צמוד צמוד.
ידי מלטפת את גופה, דקות ארוכות.
היא מתהנהנת ומשנה תנוחתה אל צידה,
אחר כך תתהפך על גבה.

ידי המלטפת, על ביטנה וחזה מתנועעת,
והיא באדישות מעושה, אינה מגיבה,
לא דוחה לא מצחקקת,
רק נחה בשקט, כמעט נרדמת.

ואז, אולי היתה זו רק איוושה מלחששת,
אולי איזה משהו מאד חזק,
אני איני יודע, אך לפתע היא מזנקת,
היא דוהרת למרפסת כשהיא צורחת,
היא נובחת.

"שקט סברינה! לא לנבוח!"

היא חוזרת אלי, מורידה את זנבה,
שהיה מונף אל על כדגל,
ראשה קצת מורכן והיא כמתנצלת,
עולה על בטני, לשונה שלוחה אל פני.

"סליחה אבא", היא כאילו אומרת,
"סליחה, אני רק כלבה"!
בואי סברינה,  בואי אלי מתוקה,
בואי ילדונת, תקבלי נשיקה.