זה היה באותם הימים, כשהאפור בשמיים סירב להעלם למשך שבועות
רבים. בימים ההם, שטופי התבדלות מוחלטת מן החוץ, שכיבה מאופסת
על מצעים מלוכלכים, מלווים בנסיונות לתיקון עצמי לבנייה מחדש.
נסיונות שעלו יפה עד כה.
ברגעים של אורך רוח הייתה גומלת בלבו ההחלטה: למטבח - עכשיו!
כוס תה תהיה שכר הולם! אבל ברוב הפעמים שריריו העייפים,
המנוונים, היו מנצחים ואפילו ללא קרב. ובפעמים המעטות בהן היה
קם, היה מגרד את אחוריו לאורך כל המסע, רוטן לעצמו וזועף כמו
קשיש שבע מלחמות. את התה היה מכין בלי רצון ושותה ללא טעם,
בהשתרכו חזרה, ומרגיש כאוכל ושותה על מנת שישרוד ולא ימוש מן
העולם באורח פלא באחד הבקרים.
בישבו על יד החלון הסגור, מתנדנד באיטיות בלתי אפשרית, כמעט
חסר תנועה, היה מביט בקדרות החיצונית ומנסה להקבילה לקדרות
הפנימית. דבר לא היה עולה מנסיונות כמו-ליריים אלו, ובסופם היה
שב ומנסה לדמיין לעצמו אם יהיה עם אהובתו גם בחורף הבא.
התשובה בכל המקרים הייתה זהה, ופשוטה מאד.

"לא. אני בסדר. באמת."
היה שונא את השיחות האלו בטלפון מדי יום.
"יש לי מספיק אוכל, תודה."
הביט החוצה. בבניין ממול אישה תלתה כבסיה בחלון חדר השינה. ראה
אותה עומדת בחלוק לבן. ניסה למקד את מבטו המטושטש. מיהר למצוא
את משקפיו על השולחן ולהרכיבם על אפו. כששב להביט בחלון, כבר
לא הייתה שם. רק החולצות הלבנות נשארו להתנדנד על החבלים.
"לא, לא צריך שתבואי. באמת, אני מסתדר. אני לא ילד קטן."
חש איך זה מתקרב לקיצו כל זה.
כל זה.
"בסדר. שבת שלום. ביי."
עוד משפט, עוד בקשה, עוד הבטחה שתופר מיד, עוד פרידה.
"בסדר. בסדר. ביי."
וזהו. הניח את השפופרת על השולחן. חזר להביט אל הכבסים הנעים
ברוח. הרגיש מוזר. תחושה מוכרת אך כמעט ולא מזוהה גירדה מעל
גבתו הימנית. ניסה למקד את חשיבתו וניסה להזיז את הגירוד למרכז
המצח. אחרי כמה דקות הצליח. כעת הרגיש שהוא מפתח מיגרנה, אך
כבר החל לזהות את הגירוד ההוא. באורח פלא קם מכסאו, פשט את
חלוק המתים שלו, פשט גם תחתוניו וחולצתו, כמה צעדים קליקליים
וכבר היה אחרי דלת האמבטיה המוגפת.
שעה שלמה בילה בפנים. כשיצא הרגיש איך הוא מתאדה עם כל חדר
האמבטיה. הילך בצעדם בטוחים, כבדים, בחזרה אל חדרו. פיזר
שלוליות קטנות וחמות על הרצפה עם כל צעד. הרטיב את השטיח.
לראשונה מזה שבועות הרגיש באמת טוב. כבר לא הרגיש חיית השרדות,
קורבן חסר אונים של הברירה הטבעית, אלא אדון חדש לעצמו.
בתנועות ארוכות, איטיות להחריד, כמו מצולמות, לבש בגדים חדשים
מן הארון. כאלו שריח זיעת מכונות המפעל עדיין דבקה בהם.
כשהתלבש חיוך גדול עלה על שפתיו ולא מש מהן. אושר גדול הציף
אותו על כי בחר לחיות. בחר לשוב ולנוע ולנוד בסהרוריות היום
יום בין דמויות הרפאים הנקרות באורח אקראי ביותר על פניו
ברחובות.
וכך עשה.

יצא במרוצה בפתח הבניין, והחל ללכת. בקצב נוח, בראש נישא.
עיניו אינן מתרוצצות בחוריהן, אלא משייטת בשלווה על הנופים
הסתמיים הרבים. אין טעם לתאר. ידיו נתונות בכיסים החומים,
מרפקיו חופשיים ורגליו משוחררות. אין דאגות בלבו, אין מחשבות
בראשו, אין כוונת בעיניו. שוב לא יחרוש מזימות הרג ונקם כלפי
העוברים ושבים, אלא יניח להם לסיים את חייהם בתאונות דרכים
טבעיות אלו או אחרות.
מבט חטוף מעלה גילה שמיים אפרפרים לבנבנים. חוסר בהירות
מסוימת. דמיין לרגע טיפה נופלת על משקפיו, וחייך לעצמו. ודאי
היה נזכר בילדותו ביקום מקביל. המשיך הולך.
אסף בדרכו איזה מקל חביב והפך אותו למקל הליכה. כך היה הולך,
מלא חשיבות, נינוח עד קהות חושים מלאה ומלטפת. כמעט מקנא בעצמו
על היותו הוא.
תמיד היה כזה. מנופח, גאוותן. הוא ידע כי קסם רב גלום בכך, ואף
מעובדה זו שאב הנאה ועונג.
אחרי רחובות רבים החל נפרד מבנייני העיר ונכנס אל השדה. אחרי
השדה המשמים ניצב הפרדס הגדול. בין עצי תפוזים הסתתרו קיצים
רבים אותם בילה עם חבריו לבית הספר היסודי. יכל לראותם נחבאים
בין הענפים. תמונות קפואות של רגעים אחרים כל כך. רגעים שלא
יכל לזכור או להבין בשום אופן. מוחו ביצע פעולות הדחקה מחיקה
ופרמוט לאורך כל השנים. כעת הרגיש זר ובלתי נטוע, כאילו
זכרונותיו אינם באמת שלו אלא הושתלו במוחות לאחר הניתוח. המשיך
הולך אם כך, מתעלם. משתעשע במקלו החדש. מביט בסוסים בחווה, על
צינור הברזל החלוד, המתפורר. אוכלים אבוס, או קש, או חציר, או
השד יודע מה. המשיך הולך בשבילים, נותן לאופניי הילדים לעבור
אותו. מביט אחריהם בחיוך.
בצידו השני של הפרדס שוב חיכו לו בנייני העיר. הפעם היו אלה
בניינים נמוכי קומה, סמוקי גגות, ונטולי ארובות, כמקובל.
אחרי כמה רחובות הבין לאן הגיע.
נעצר.

רגעים של תיקון עצמי הפכו חיש קל לרגעי חורבן והרס. תחושת
השמדה עצמית אפפו אותו וידיו חיפשו בחוסר שליטה אחר מחבואו של
הכפתור האדום הארור ההוא. ילחץ עליו וישים קץ לכל זה.

המשיך עומד מול ביתה. אבוד. אובד. זר ומוזר, שונה ומשונה.
המקל נשמט מידו. רק צליל החבטה באספלט הסב את תשומת ליבו לכך,
אך גם זאת לשניה בודדה. אחר שב להביט בבית הקטן, הפינתי. עומד
ומולו וקורא לו לבוא. להכנס לתוכו. לעלות לקומה השנייה, לפתוח
חרישית את הדלת, להכנס. להביט בה ישנה, עד כאב, עד כאב, נשוך
שפתיים מכאב.
יפשוט את בגדיו בלאט, ובצעד דומם יכנס אל מיטתה. ובמשרפה
הלוהטת מתחת לפוך יעטוף ברוך את גופו בגופה. ויתקרב, וירעד.
ויתקרב, וירעד.
וישכב ללא ניע.
רק גרוגרתו נעה ללא קול מעלה ומטה ללא הרף.
נצחי רגעים. רגעי נצחים.

וביקום מקביל היה עושה זאת.