היה הייתה ילדה- סתם מישהי, חסרת כל ייחודיות.
אותה ילדה חיה כאן, בישראל, אך לא טרחה כלל לחיות בהווה
שהתקיים סביבה, אלא אך ורק בעולמה הדיכאוני. דרך עיניה, אותה
ילדה לא ראתה את העולם כולו, היא ראתה רק את עצמה -את הרע ואת
העצוב שבה- וכאלה היו בה המון.
רק לאדם אחד בעולם היתה גישה אל אותה ילדה, לנערה בשם ורד. ורד
חשה עצמה כחברה הכי טובה של הילדה. אך הילדה, הייתה נעזרת בורד
רק על מנת להרגיש כיצור אנושי מדיי פעם בפעם.
ורד הייתה כיומן הפרטי של אותה ילדה, ולה הילדה סיפרה את כל
שהתרחש בעולמה העגום. ורד, מצידה, הייתה מספרת לילדה על החיים
בתור בת אדם נורמלית- רגילה.
לילדה לא היו חברים אחרים מלבד ורד, היא פשוט לא רצתה להקשר אל
אף אדם, היא לא הבינה את היופי שבחברים.
ורד אהבה את הילדה, כמו אחות. היא תמיד דאגה לילדה, ופחדה שיום
אחד כאשר תפסיק הילדה לבסוף להיות אדישה לעולם, היא תקלוט
שהפסידה את יופיים של החיים. ורד גם סיפרה לא פעם על אותו חשש
שלה לאמה של הילדה. שתיהן היו שותפות במובן מסויים לחשש ולדאגה
לילדה. וביחד, ורד ואימא של הילדה, החליטו להבריא אותה ממחלת
הניתוק הזו שלה מהעולם.
כצעד ראשון הן לקחו אותה לפסיכיאטרית.
-"את תראי עד כמה היא תעזור לך", ורד אמרה לילדה כאשר עלו
במדרגות בניין המשרדים אל משרדה של הפסיכיאטרית. ורד הייתה
אופטימית. היא האמינה אמונה שלמה, שעם המון מאמץ, היא תוכל
להפוך את הילדה, לבת אדם רגילה.
-"אף אחד לא יכול לעזור לי", הילדה אמרה כתשובה בקול קריר,
ובמבט אטום. שיערה השחור הארוך והסתמי, היה מוטל חלק על גבה,
ועינייה הכחולות היו נעוצות בכל מדרגה שעליה עמדה רגלה לנחות.
ורד קיוותה שהפגישה עם דוקטור זמיר, תועיל לילדה. היא עלתה
במדרגות מאחורי הילדה, מביטה כל אותו זמן על גבה של הילדה. ורד
הייתה נערה נעימה למראה. גבוהה, ורזה, בעלת שיער בגוון דבש,
שפתיים גדולות ויפות, ועייניים גדולות בצבע דבש.
שתי הנערות הגיעו אל משרדה של ד"ר זמיר, וורד נקשה בעדינות על
הדלת המוזרה הצבועה בטורקיז. כאשר שמעו את הקול העדין מתוך
המשרד, "נא להיכנס", הן ניכנסו, הילדה בצעדים איטיים, בקושי
מרימה את רגליה מעל הרצפה, וורד מאחוריה, מתאימה את קצבה לזה
של הילדה.
בחדר הקטן שאליו נכנסו הבנות ישבה מאחורי שולחן קטן אישה
נמוכה ועבת בשר, כבת חמישים, שהרקינה את ראשה על מנת לחדד בשתי
הבנות מבט חוקר דרך משקפיה.
-"תמר רגב?", היא שאלה בקולה העדין.
הילדה שתקה ורק נעצה, במי שניראתה בעיניה כמזכירה, מבט יבש.
ורד ענתה במקומה לאות 'כן', והצביעה על הילדה.
-"ומה איתך? אין לך פה בשביל לדבר?" הטון של המזכירה עלה מעט,
כשהפנתה דבריה אל עבר הילדה, אך זו המשיכה להביט סביבה במבט
נונשלנטי, ולא ענתה.
-"את יכולה להכנס אל הדוקטור", המזכירה אמרה בטון קר, כאשר
הבינה שהילדה לא תענה לה.
-"בהצלחה" ורד אמרה, מניחה את ידה באופן חברי על כתפה של
הילדה, ונשקה ללחיה לעידוד.
הילדה התקדמה אל הדלת שעמדה בצידו הימני של החדר, פתחה אותה,
וניכנסה אל חדר שני. היא צעדה אל פנים משרד גדול, מעוצב באופן
מתוחכם. הצבעים ששלטו בו היו קרם וחום, כאילו נועדו להרגיע את
אלו שניכנסו אליו. מאחורי שולחן גדול מעץ בהיר ישבה אישה
עדינה, מרשימת מראה. היא הייתה בלונדינית ובעלת עיניים חומות
שהביעו רגישות וחום. זו הייתה ככל הניראה ד"ר זמיר.
הילדה צעדה עד לשולחן, והתיישבה בכיסא, ממולה של הדוקטור.
-"נעים מאוד, אני דוקטור נועה זמיר" הפסיכיאטרית אמרה.
-"שלום" הילדה אמרה בקרירות.
הדוקטור, על אף שישבה, נראתה גבוהה למדיי בעיניה של הילדה,
ושיערה הזהוב שיווה לה מראה של מלכת יופי. היא הביטה בילדה
במבט עמוק, בוחנת אותה באופן כללי.
במשך אותה פגישה הילדה נוכחה להכיר מעט את דוקטור זמיר, ואת
שיטת הטיפול המעט מוזרה שלה. דוקטור זמיר לא ביקשה מהילדה לספר
על עצמה, או על חוויות משמעותיות בחייה. היא גם לא ביקשה
מהילדה לספר על הבעיות שלה. שיטת הטיפול של דוקטור זמיר הייתה
מיוחדת. היא שלפה עוד במהלך עשר הדקות הראשונות של הפגישה,
קופסת קרטון גדולה ממתחת למכתבתה והחלה מוציאה חפצים שונים
מהקופסא, אחד אחרי השני, מבקשת מהילדה להעלות אסוציאציות
שהחפצים מעלים בה, ועל כל דבר שאמרה הילדה, רשמה הדוקטור משהו
במחשב.
בתחילה היא הוציאה גלובוס קטן מפלסטיק ושאלה את הילדה מה הוא
מזכיר לה.
-"זה לא מזכיר לי כלום", הילדה אמרה, "זה העולם". והדוקטור
תקתקה משהו על מקלדת המחשב שלה.
אחר כך היא הוציאה פרח, והילדה אמרה שהוא מזכיר לה את ורד.
והפריט הבא שהוציאה- שקית רשת ובתוכה גולות הזכיר לילדה את
התלמידים האחרים מכיתתה.
וכך הפגישה התנהלה, כאשר הדוקטור הציגה לפני הילדה פריטים,
והילדה הפכה אותם לדברים מעולמה.
כך הנתהלו גם חמש הפגישות הבאות שערכו דוקטור זמיר והילדה.
לכל אותם שש פגישות לוותה ורד את הילדה. תמיד ורד הייתה באה
למשרד הדוקטור יחד עם הילדה, ומחכה כל משך הפגישה בחוץ. בסוף
הפגישה היא הייתה מלווה את הילדה הביתה, לא שואלת לגבי הפגישה,
ולא שואלת איך היה, אלא רק נועצת בילדה מבט ארוך, בודקת עם
משהו השתנה בה לאחר השיחה עם הדוקטור. אך דבר לא השתנה.
כאשר הגיעה הילדה לפגישה השביעית עם הדוקטור, היא עוד הייתה
אותה ילדה סתמית כבהתחלה, סבורה באופן סופי שפסיכיאטרים הם
אנשים יותר מוזרים מהמטופלים שלהם.
-"היום תהיה הפגישה האחרונה שלנו" דוקטור זמיר אמרה לילדה
בחיוך עליז כשזו התיישבה בכיסא.
-"את חושבת שאני כבר נורמלית?" הילדה שאלה בטון סתמי, בודקת עם
הפסיכיאטרית היא הלא נורמלית מבין שתיהן.
-"לא, אבל היום אני כבר יודעת מי את, ואני גם יודעת להסביר לך
את הבעיה שלך" האישה היפייפיה שהייתה קרוייה 'ד"ר זמיר' אמרה
בקול מלא ביטחון.
-"אז אולי תשתפי גם אותי..." הילדה אמרה והעיפה את שערה השחור
לאחור.
ואז הרופאה שלפה את קופסת הקרטון שלה ממתחת למכתבה והניחה אותה
על השולחן שלה. לאט לאט היא שלפה חפץ אחר חפץ והניחה אותם
בצורה מוזרה על השולחן. את הגלובוס, הפרח, סיכת השדכן, ועוד
עשרות חפצים.
-"זה העולם שלך תמר", הדוקטור אמרה, כשנגעה בגלובוס. "העולם
בעיניך הוא לא יותר מסתם בלון מפלסטיק מלא באוויר" הדוקטור
אמרה במבט עצוב שנעצה בעיניה ריקות מתוכן של הילדה.
הילדה צחקה, צחוק כנה.
-"בשביל זה לא הייתי צריכה אותך, דוקטור" היא אמרה, "את זה
ידעתי לבד" היא אמרה ועוד המשיכה לצחוק.
-"תמר, החשוב שהבנתי עלייך, במשך כל שש הפגישות שלנו, הוא שאת
לא מסוגלת לראות את עצמך יותר גדולה מסיכת שדכן" ואז הדוקטור
הרימה את הסיכה הישנה, "כזאת קטנה... וסתמית. התלמידים האחרים
בכיתה שלך מקובצים ביחד" היא אמרה והרימה את שקית הגולות בידה,
"והחברה שלך פורחת" היא הצביעה על הפרח. "אבל את שום כלום" היא
שוב הביטה על סיכת השדכן שהילדה דימתה כעצמה בפגישה הקודמת.
-"את לא מספרת לי שום דבר חדש" הילדה החלה מעט להתרגז על
הניתוח המטומטם של הדוקטור את החיים שלה.
-"אילו רק היית מנסה לראות את עצמך כשונה..."
-"מה?" הילדה לא הבינה את המלמול האחרון של ד"ר זמיר.
-"אם רק..." הדוקטור אמרה בעודה כלואה בין מחשבות והרימה את
הסיכה של השדכן, יישרה אותה ונעצה אותה בכח בכדור הפלסטיק עד
שפוצצה אותו. "כן, אילו רק פוצצת את העולם הזה שלך, הכל היה
משתנה פתאום".
-"לא הבנתי מילה ממה שאמרת" הילדה אמרה. היא הבינה את המשמעות
של לפוצץ בלונים ושאר חפצים, אבל לפוצץ את 'העולם שלה'?
-"צאי החוצה, תשאירי את החברה הטובה הזאת שלך, ורד, פה, ותצאי
להתחיל להכיר את העולם מחדש, מבלי להתייחס לדברים מהחיים
הישנים שלך".
-"אני עדיין לא מבינה" בילדה בשלב זה כבר התחילה לקנן
הסקרנות.
-"כאן במשרד שלי, עברנו שתינו רק על פריטים מקופסת קרטון אחת.
תצאי לך לרחוב, ותתחילי להכיר 'פריטים' אחרים. והפעם, אל תראי
את עצמך כפריט קטן ולא חשוב" היא אמרה וסימנה לילדה עם אצבעה
לחכות בעודה צעדה לחדר קטן בסמוך למשרד.
כאשר חזרה היא המשיכה את דבריה. "הפעם, תרגישי כקופסאת הקרטון
עצמה- גדולה יותר מהעולם כולו, ומוכנה להכיל בתוכך את כל מה
שהחיים מציעים" היא אמרה בחיוך, ונתנה לילדה קופסאת קרטון
שהביאה עימה מהחדר הסמוך.
עתה הילדה הבינה את דוקטור זמיר.
-"קחי איתך את הקופסא הזאת לכל מקום, תמר" הדוקטור אמרה,
והילדה ידעה שאכן תעשה כך.
בתום אותה פגישה אחרונה, הילדה יצאה ממשרד הדוקטור מחייכת,
וקופסת הקרטון שהיוותה את ה'אני' החדש שלה, בידיה. היא נפרדה
לשלום מורד, בהסבר שעליה לצאת להשלים את החסר שהפסידה עד כה,
ושתפגוש אותה שוב בבוא הזמן, ויצאה מלאת חיים אל הרחוב.
ורד אז הבינה שהילדה השתנתה. לא עוד סתם מישהי, כעת הייתה היא-
תמר. |