הוא לא עמד במילה שלו, ידעתי, ידעתי שזה מה שיקרה. שכל האמת
תתפוצץ לי בפרצוף מול הפנים. זה היה צפוי, אבל אני הייתי טיפשה
מידי כדי לראות את זה.
רציתי לבכות, באמת שרציתי. אבל אצלי רק השכל עובד, הכל תמיד
צריך להיות הגיוני, מחושב. ובאותו רגע,לבכות לא היה נראה לי
הגיוני בכלל. שאני אבכה?! לא. אם אני בוכה אני מענישה את עצמי,
לא אותו ולא אף אחד אחר.
אז לא בכיתי, היגיון נו. וכשלא בוכים אז כל הכאב נכנס פנימה,
יותר עמוק, וזה הופך להיות כאב דחוס כזה. וממשיכים לא לבכות,
ואז, אפילו שהכאב כבר ממש דחוס, אין לו מקום יותר, אז הוא
יוצא.
אבל לבכות אסור,נכון?! זה לא הגיוני. אז הוא יוצא בדרכים עוד
יותר פחות רצויות, צעקות, עצבים, כאלה. ותמיד מול אלה שלא מגיע
להם, כמובן. כי באותו רגע אני לא יכולה להחזיר, אפילו לא
במילים.
אז אני שותקת, ובנתיים הכאב מחלחל לו פנימה, זה כנראה הגיוני.
במקום להחזיר למי שמגיע לו, אני מוציאה על מי שלא מגיע לו,
אינסטינקטים. אח"כ אני מצטערת על זה כמובן. ודווקא אין לי בעיה
להגיד סליחה, באמת שלא. אבל  זאת כולה מילה, חמש אותיות, שתי
הברות. ולא תמיד מתאים להגיד אותה, וגם אם אומרים אז זה מיותר,
או שזה לא עוזר, מאוחר מידי, לא סולחים.
בסוף הם כן סולחים. מסתבר שאני יודעת על מי להוציא את הכעסים,
כי הם תמיד סולחים לי, אחרים אולי היו זורקים אותי לעזאעזל.
אבל הם לא, הם סופגים בשקט, לפעמים לא כ"כ בשקט אבל סופגים.
כל הכאב שהצטבר נזרק לחלל האוויר, קללות, צעקות, בום.
קולטת, קולטת מהר מאוד. כמה מהר שמתחממת, ככה מהר נרגעת.
ומוזר, אני אפילו לא ג'ינג'ית.
והנה, כאן זאת היתה מעין תרפיה. לשם שינוי הם לא ספגו את זה,
הדף ספג, ספג הכל, באהבה אפילו. למילים יש כוח עצום.
ואני בכלל רציתי לכתוב על זה שהוא לא עמד במילה שלו, ועל כמה
שזה היה צפוי, על כמה שכואב לי, ואני מקנאה. אבל עכשיו, כבר
הכל השתחרר, ואני כבר לא מרגישה ככה, אז נשאיר את זה להזדמנות
אחרת.
תודה לדף שהיה לי לאוזן קשבת, תודה לכם שקוראים, ובשקט מופתי
סופגים.