כל בוקר מגיעה משאית עמוסה ב-20 טון של כלום גולמי למפעל.
הכלום נפרק במהירות, ומועלה על פס היצור. בפס היצור, הכלום
מטוהר מהפסולת (דהיינו, כל מה שאינו כלום), מזוקק, נאסף, נארז
ונשלח לשווקים. המפעל מנוהל ביעילות, העובדים בו דייקנים
וקפדנים, והלקוחות מרוצים. למעשה, הביטוי "לא לעשות כלום" -
מקורו במפעל זה (שהרי, מי שלא מייצר כלום מתבטל). בקיצור, הכל
מתקתק כמו שעון שוויצרי (בהסתייגות מאלה שמפסיקים אחרי המקלחת
הראשונה).
יצור הכלום החל עוד ביוון העתיקה. שם, נקבע יום מיוחד בו נאספו
כל תושבי הפוליס ושקדו על הכנת הכלום משך כל אותו היום. מיותר
לציין שבאותם הזמנים ייצור הכלום היה מייגע, ארוך ולא ריווחי.
היוונים הורישו את אמנות ייצור הכלום לרומאים, ואלו שכללו אותו
כך שיוכלו לייצר כלום כל השנה. במהלך ימי הביניים פסק, כמעט
לגמרי, ייצור הכלום, אך חודש עם בוא הרנסנס. המהפיכה התעשיתית
איפשרה יצור המוני של כלום, והקולוניאליזם הפיץ את תורת ייצורו
למדינות ברחבי העולם, ביניהן: סין, יפן, ארה"ב ועוד. כל אלה
אפשרו פיתוח של תעשית הכלום וסחר בינ"ל בכלום. כיום, בכל מדינה
מערבית קיים לפחות מפעל אחד לייצור כלום.
המפעל הגדול ביותר לייצור כלום בארץ נמצא בירושלים וניתן
לראותו בנסיעה בדרך רופין רחוב קפלן.