כאב. זאת המילה המתאימה. עדן חש מין כאב כזה בראשו, כאילו עברה
עליו שיירת טנקים רוסיים (לא שיש לי משהו נגד רוסים, אלה היו
יכולים להיות טנקים אמריקאים באותה מידה). הוא הביט בשעונו.
1:12.  הזמן טס כשנהנים. כבר 7 שעות שהוא עובד על השאלה
המעצבנת הזאת. השאלה השתייכה לסוג הזה של השאלות שפתרונן לקח
3+ עמודים של פיתרון, והתשובות הסופיות עוטרו בשורשים,
לוגריתמים וסינוסים למכביר. עדן ניסה לדלג לשאלה הבאה, אבל
משהו הציק לו כבר כשהחל לרשום את הנתונים. למרות שניסה להמנע
מכך, הוא מצא את עצמו שוב ושוב בוהה בשאלה. מה כבר יכול לקרות?
עדן לחץ על העיפרון המכאני והחל במלאכה. את שבע השעות הבאות
הוא בילה בגיהינום של סוגריים, שיוויונים וחזקות. לאחר אלפי
תיקונים ומחיקות, עדן הגיע לתשובה הרצויה. כמעט כל אדם אחר היה
נשבר כבר ברבע הדרך, אבל עקשנותו של עדן לא הניחה לו. הוא כתב
את הפתרון כאחוז דיבוק, והפסיק רק כשהמלאכה הושלמה. מיותר
לציין כי כאב הראש של עדן היה רק סימפטום להשפעות פיזיות
ומנטאליות יותר עמוקות, שנבעו מחשיפת יתר לקושיות מתימטיות.
השעה המאוחרת לא הדאיגה את עדן. מחר יום שבת. עדן דידה לכיוון
המיטה, ונפל עליה. הוא נרדם לפני שראשו נגע בכר.

ריק. שני משטחים מקבילים, אינסופיים. עדן היה ביניהם, על כדור.
מסביבו היו עוד טריליוני כדורים כאלה. כולם נעו ממשטח אחד
לשני, בדרכים שונות. פתאום, עדן החליק מהכדור. עדן התעורר.
10:34. משפשף עיניים ומפהק, פסע עדן למטבח. אביו היה שם, בידו
האחת ספל קפה מהביל ובשניה עיתון. עדן פתח את המקרר. "איפה
החלב, אבא?" שאל עדן. "עוד 5 דקות". עדן מצא את החלב ליד
הקומקום. "פעם הבאה, בבקשה תחזיר את החלב למקרר" אמר עדן
לאביו. "אתה יכול לקחת את מדור הכלכלה". הוא סיים את ארוחתו
ושב לחדרו. במצב נורמלי, עדן היה חוקר לפשר התופעה, אך המצב בו
היה נתון בדקות אלו היה ערות-חלקית. במצב זה היה יכול גמל רכוב
על טיל בליסטי לעצור לידו, ועדן היה נותן לו הנחיות איך להגיע
לרחוב בן-צבי. לאחר כשעה של פתרון שעורי הבית שלו, צלצל
הטלפון. "הלו?". "מצחיק מאוד עדן" זה בן "אני לא מוצא את ספר
הוקטורים שלי, אתה יכול להשאיל לי את שלך?". "בסדר. אני יוצא
עוד 5 דקות" ענה עדן. "בסדר. אתה לא חייב לצאת עכשיו, זה לא
דחוף. תודה בכל מקרה. ביי.". עדן ניתק.

חם. בית של בן. 3 דפיקות. בן פתח. "מה קורה עדן?".  עדן הגיש
לו את ספר הוקטורים. "אתה רוצה לשתות משהו?" שאל בן "חם נורא
היום". "לא, תודה" ענה עדן, אבל בן כבר הלך להביא את הבקבוקים
והכוסות. "יש לי מיץ או מים" הציג בפניו בן את האפשרויות.
"מיץ, בבקשה". "אין לי, אני אמזוג לך מיץ". עדן לגם את את
הטיפות האחרונות של המיץ והחזיר את הכוס לבן. "טוב עדן, לשנינו
יש הרבה שיעורים לסיים, אז יאללה, ביי. ותודה על הספר".

בלבול. תמיהה. כל אלה ועוד, היו הרגשותיו של עדן בדרכו חזרה
לביתו. זה כבר היה מוגזם. משהו מסריח הולך כאן. בחדרו, החל עדן
לעשות מה שכל אדם אובד עצות היה עושה - מעלה השערות. "אני
משוגע!" קבע עדן. ואז חשב, זה הפתרון הטריוויאלי, בטח יש פתרון
יותר מתוחכם. "כולם משוגעים!" קבע עדן, ואז חשב, אין סיבה
מיוחדת שכולם ישתגעו פתאום. הפתרון הזה נפסל. "טוב" אמר עדן
"אין לי כח לזה". הוא בילה את שארית השבת בפתרון שעורי הבית
שלו.

נפילה. משטח מתקרב. פתאום זה הכה בו. הוא לא צריך להיתרסק. עדן
נשען ימינה, והצליח לעלות על כדור אחר. הפתרון היה פשוט מאוד.

כעבור חודשיים:
רעב. דלפק. M צהובה. הנער מצדו השני של הדלפק פנה אל עדן. "מה
תרצה להזמין?". עדן ענה "חסה מתובלת במצה עם גרגירי בצל".
"משהו לשתות?". "מי צפרדעים.". הנער פנה למיקרופון ודקלם "ביג
מק עם צ'יפס וקולה". עדן שילם וקיבל את ההזמנה. "תתבייש". "על
לא דבר". עדן חייך וניגש לשולחן. בזמן שאכל, נזכר בציטוט:
מונולוג זה כשאדם אחד מדבר לעצמו, דיאלוג זה כששני אנשים
מדברים לעצמם.