מילותי מיותרות,
הרי הייתי בשיר אחר,
קוטע
מחשבה.
אשתוק.

מחשבה דורשת
מילים להבהרת
מחשבה.
לא לו,
לי,
למעני.
הבלגן הזה
מחפש
בועט
התווית סדר.

את השקט הזה
לא אסבול,
לצרוח
תחליף מילים
לרעש מיים
שותקים.

ערימת פוטנציאל
אנושי,
אדם,
התהוות מימוש.
עוצמת שיטפון גועש רועש,
מורדות נחל צין,
מי גשמים משנים
נתיב נחל
הפך נהר.

ואת צופה, מנחשת
נתיב התפרצות,
זרימה, סחף,
רגבים משתלבים נהר,
נוטלים חלק בו
והוא בהם.
זורם דרכו
להעשיר ערבה
מדבר,
במיים.

נקטע





ולא הגיע ים.
פתע נעלם
תחת צוקי מדבר
אמות מספר
משדה בוקר
בקור הלילה.

מחשבות חוזרות תופת
ליל שלישי
חוף תל אביב
נהר אוסף רגבים,
אולי קשרי פוטנציאל,
אולי רומן מזדמן,
עיניים יפות ודאי
סקרו כישרון,
נשים חשבו יהיה שלי,
תכננו בעלות.
לא הספיקו דעת.

עיני לא חזו לתת עדות,
לא אדע לספר
את הרגע
בו פתע שקט
מיים נעצרו נוף מדבר.

שיטפון

נדם.



אשתוק,
הרי מה טעם מילים
ממשיגות מחשבות.
עוצמת תסכול
פרופורציה
לזרם השיטפון
בין צוקי חול.

ולפנים מדבר.

כל הדרך ערבה,
נאות כיכר
לא יזכו
מיים.

ורק פריחת מחשבות
זכרונות
בתוואי בו זרם
אותו יצר,
פילס,
אותם רגבים
זרוקים עתה
צידי דרך,

דממה.



וככל שבור הפוטנציאל
עמוק יותר,
ורגבים רבים
נסחפו מיים
עמוק
כך פרחים
ישרדו מדבר
חיים.

אין נחמה בפרחים.

הרי אחזור לשירי האחר,
זמן ייקח אותי דרכי,
ישאיר רגבים
זרוקים מדבר
סובלים קיץ.
סדקים ימלאו
תחתית נהר יבש
ישברו רגבים
פסי רוחב אורך קמוטים,
נוף צלמוות.
השרב ינביל פרחי אביב.
אין נחמה בשירי.

מילותי מיותרות,
הבהרת מושגים אישית,
מחשבות
לאן ייקח אותי קיץ.
אל תקראי מילותי,
אינני מוביל מקום זר,
מוכר,
מלבד מחשבתי
והיא ריקה

4.5.03