"סוף."
הסתכלתי על המוכרת במבט מבולבל.
היא החזירה לי מבט שהיה בו משום תוכחה. איך זה שאתה לא מתלהב?
איך זה באמת?

                                             

היום הבטתי החוצה וראיתי צב ענק מתהלך בגינה. הוא לא היה סתם
צב גדול, הוא היה צב ענקי, ממש עצום, עם רגליים עבות, שריון
מפואר ועיניים קשישות שכבר ראו את הכל. אם הייתי אביר, חשבתי,
הייתי יוצא להילחם על גבו של הצב. מלחמות מתנהלות ממילא מעצמן
ואני אגיע לספור את המנצחים, תוהה למה זה נשאר בחיים וההוא שם
ממול, שוכב, מתבוסס בדמו. אם במקרה הגעתי מוקדם מדי, אני אשלוף
חרב ואאלתר. אחרי הכל, החתימה שלי דומה לזו של זורו. אולי אני
אפילו אקדים בכוונה, נסחפתי לרגע, המסכה בטח תחמיא לי.
ברגע של סכנה ממשית, אני מרגיע את הדופק המואץ, פשוט אתחבא
מאחורי השריון של הצב הענק שלי, ואנסה לעודד אותו לחשוף את
זהותו האמיתית כצב נינג'ה. לא יכול להיות שסתם הוא הגיע לגינה
שלנו ורחרח את קרטון הפיצה הזרוק.

                                             

איבדתי את המצפן שלי.
המצפן שלי היה בגודל של גולה קטנה ונתן לי אותו מי שעתיד להיות
מפקד של ספינת טילים.
מפקד ספינת טילים הוא בהחלט תפקיד חשוב.
ברגע שנורה טיל על הספינה, הוא זה שלא יכול להרשות לעצמו ללכת
לשירותים פתאום או לחתום אבטלה, אחי הגדול הסביר. שני התורים
ארוכים מדי.
במקום לחכות, הוא מנווט. הוא מנווט ואני איבדתי את המצפן שלו.

                                             

"סוף."
זאת המראה או שהתכווצתי בכביסה?
לרגע לא הייתי בטוח. הסתכלתי על המוכרת. על פי הבעת פניה לא
שאלתי את השאלה בקול. היא המשיכה לדבר בנימה החלטית ולהתנהג
כאילו אני החבר שלה.
"קניתי בדיוק חולצה כזאת לבעלי."
בוגדת.

                                           

הסתכלתי על הזמן במראה. הסתכלתי מרחוק, בזהירות, וראיתי שהוא
מחייך אליי, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו שאני לא יודע שהוא
אינו מיטיב עמי.
שלא כמו את הזמן המתחכך, היה לי קשה לאתר את המראה בחדר. בסופו
של יום, מצאתי אותה מתחת לשמיכה. היא חיכתה לי בנאמנות, משקפת
במדויק את תווי פניי נטולי המסכה, ובישרה בקול חם שלא התכווצתי
אבל כל אימתי שארצה, אני יכול.

                                           

"סוף."
שוב אני מדבר אל חפצים דוממים ומפספס את המלים ההכרחיות
שהמוכרת זורקת בהחלטיות לחלל האוויר. אולי היא הציעה לי לברוח
אתה לאיי סיישל. בעלה מרביץ לה כבר שנתיים. עד היום, היא לא
מצאה בעצמה את האומץ לקום וללכת, אבל עכשיו, כשהיא רואה אותי
כך, מכווץ בחולצה הזאת במקום הומה אדם, זה מעניק לה השראה. זה
והמסכה שלי.
כל אחד יכול לברוח, חשבתי, ותהיתי איפה הוא יכול להיות, אילו
סיבות רציונליות יכולות לעכב את הצב שלי מלהופיע בחנות.

                                         

הזמן עמד מלכת.
אולי הוא החליט לקחת את המדרגות הנעות.
בעוד שנה, הוא יתמתח כמו מסטיק בזוקה, לעוס עד לקצות גבול הטעם
הטוב. תמונות תרוצנה על פני מסך אפור, מרצדות בבהלה, מתחלפות
במהירות מסחררת, מעוררת קבס, מסתתרות מאחורי שקף תמים.
סיגר ארוך משתלשל בצד חיוך ממזרי. הייתה פעם תוכנית עם מעגל.
תוכנית מבטיחה. האח של ההוא עם הפה העקום, איך לא נמאס לו כבר
למתוח?

                                       

בעתידות היה רשום שיום אחד אני אעמוד מול המראה, אחר שפינתה
סוף-סוף קצת מקום במיטה, על גופי חולצה מטופשת בלבד, רגע לפני
שאני משליך גם אותה למזוודה משוריינת ועושה את דרכי לקפריסין.
"קפריסין?" אני זועק. "מה עם איי סיישל?"
ככה זה כשמאבדים את המצפן שלך, נזפתי בעצמי, ויצאתי למסע
חיפושים אבוד מראש אחר הצב הבוגדני שלי, אותו הגדרתי בכעס כרכב
מילוט הלוקה בתזמון.

                                       

"סוף."
"אני מצטער", אמרתי בקול שקט, מנסה לרכך את המכה, "אבל אני לא
יכול לבוא אתך לאיי סיישל."
"מה? מה אמרת?"
ידעתי שהיא תגיב בתדהמה. אחרי כל התוכניות שתכננו והמריבה הקשה
שהייתה לה עם בעלה אתמול בערב, לא יכולתי להאשים אותה.
היא הביטה בי במבט חסר סבלנות, כמעט מאוכזב.
"אז אתה לוקח את החולצה או לא?"