הוא כל כך מדהים. למרות שראיתי את האנפלאגד כבר מליון פעם, זה
עדיין משפיע עליי כל כך חזק, כל פעם מחדש.
זה די מוזר לראות אותם כל כך מאופקים, דייב עם שיער אסוף על
העורף, עם מקלות-מברשת שכאלה, כריס, ארוך כמו תמיד, מנגן לו
באקורדיון, עם הבעה מטומטמת על הפנים, ופט סמיר, יו, איך אני
לא סובלת אותו, עם הפרצוף-דורש-בוקס שלו, למרות שאם אני הייתי
במקומו, אני יודעת שגם לי היה מרוח כזה חיוך מפגר על הפרצוף.
וקורט. אני יודעת שזה טיפשי, לאהוב עד כדי כך מישהו שאף פעם לא
הכרתי, ולצערי (הרב, כל כך רב) גם לא אזכה להכיר.

הקול שלו, הקול המדהים הזה, שיוצא היישר מן הנשמה, אל הגרון,
אל הפה. המילים האלו, המילים שגם הן באות מתוך הנשמה, המילים
שגורמות לשיר שלי להראות כל כך בנאליים וטיפשיים.
והוא גם נורא יפה, תווי פנים מושלמים כאלה לא רואים כל יום,
והשיער היפיפה שלו (כן, יש לי חולשה לאנשים עם שיער ארוך).
הוא שר בכזה רגש, רגש שיש לי הרגשה שאני לעולם לא אגיע אליו,
לא יודעת אם זה בגלל שלא עברתי את מה שהוא עבר בחיים, ואולי
סתם בגלל שאין בי את מה שהיה בו. את העוצמה הזאת.
ההבעות האלה שלו, יש בעיניים האלה עומק, עצב עדין כזה, עייפות,
כן, זאת המילה, הוא פשוט נראה עייף. כאילו כבר אין לו כוח,
והוא רק רוצה לישון.
והמבט הזה, בסוף של "where did you sleep last night", כאילו
פתאום קלט משהו, הגיע למסקנה מדהימה אחרי שחשב על משהו במשך
הרבה זמן. מבט קצת מבוהל, בעיניים הכחולות, כל כך כחולות האלה
שלו.
מידי פעם מבזיק חיוך נדיר שכזה, חיוך ביישני.
הלוואי שאני אמצא לי מישהו שדומה לו אפילו בקצת, שיהיה בו רק
קצת מהקסם הזה, שלוקח אותי, שמרגיע אותי ברגע שאני רק שומעת
אותו, רואה אותו, מנגנת אותו.

זאת לא הערצה, גם לא אובססיה, זאת אהבה נטו. אני פשוט אוהבת
אותה נשמה שנקראת קורט קוביין, שעכשיו כבר לא איתי, ולא, זה לא
היה באשמתו, וזה לא הוא שהחליט לעזוב אותי פה לבד, בניגוד למה
שרוב האנשים חושבים.
הוא לא היה עושה לי דבר כזה.

מדהים. פשוט מדהים.