אתמול, בשתיים בלילה בערך, אזרתי את האומץ.
אני מניחה שכאשר אתה ער בשתיים בלילה,
אתה מקבל כוחות שלא מגעים אליך ביום רגיל.
אתמול בשתיים בלילה בערך אזרתי את האומץ,
היה קשה לאסוף אותו, אתה יודע.
מפוזר לאורך כל הגוף, האומץ הזה.
נראה לי שקצת התפזר אפילו בחדר.
אבל אתמול אספתי אותו.
את כולו.
לא השארתי אפילו רמז לאומץ במקום אחר.
כי בשביל לעשות את זה, צריך המון אומץ.
ואפילו יותר.
בשביל לעשות את זה צריך להיות ער בשתיים בלילה.
ולתת לשעה המאוחרת
להסביר לי את מהות החיים.
ואז צריך לעכל.
את כל מה שהשעה מספרת.
שתיים בלילה זאת שעה חכמה.
אני בטוחה שעכשיו אתה יודע.
ואז אספתי את האומץ.
ההחלטה הגיעה רק קצת קודם.
אומץ אוספים בקושי בשתיים בלילה,
צריך לעבוד הרבה,
בשביל האומץ הזה.
אבל אחרי זה הוא נשאר הרבה.
בשביל לעזוב אותך צריך להיות ער בשתיים בלילה ,
והמון אומץ.
בשביל לעזוב אותך צריך להיות אמיץ.
כדי לא לזכור
כדי לא לחשוב
כדי לא רצות
כדי לא לראות
ובעיקר לא להרגיש
בשביל לעזוב אותך צריך לשכוח
אותך
ולשכוח את עוצמת האהבה
ולדעת
שאתך החיים הם כלוב זהב של אהבה
ובלעדיך ,
הים יקרא לי כדי לעוף עם השחפים.
בלעדיך הים יתחיל לשיר לי שירים.
והחול יהיה לי חבר .
שנותן חיבוק צהוב וחם.
והסלע תהיה לי הבית,
שיחכה לי תמיד
והרוח תלחש לי סודות
והמים יהפכו אותי לחתיכה מתוך שלם.
ואולי זה מה שחסר לך , ההבנה.
שאני לא רוצה להיות הכל.
אני רוצה להיות חלק מהכל.
וכל עוד לך אין את ההבנה,
זה לא יקרה.
כי חלק מהכל,
זה רק אתך.